|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
ולא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר – תפוח סדום
"משנה. במה מדליקין ובמה אין מדליקין? אין מדליקין לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך, ולא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר ... ולא בפתילת המדבר - שברא" (שבת, כ ע"ב).
פירוש: משנה: במשנה זו מופיעה רשימה של חמרי הבעירה והפתילות שאין להשתמש בהם בהדלקת הנרות בשבת. אם משום שאפשר להכשל על ידם בעבירה, אם משום שאינם ראוים לכבוד השבת. כיון שסתם נר שמדובר בו הריהו כלי המכיל שמן ובתוכו פתילה, מבואר בתחילה מה הם החומרים שאין עושים מהם פתילות לנר שבת, ואחר כך רשימה אחרת של חומרים שאין משתמשים בהם כשמן בנרות אלה. בַּמֶּה מַדְלִיקִין נרות שבת, וּבַמָּה אֵין מַדְלִיקִין? לענין סוגי הפתילות אמרו כי אֵין מַדְלִיקִין לֹא בְּלֶכֶשׁ, וְלֹא בְּחוֹסֶן, וְלֹא בְּכָלָךְ, וְלֹא בִּפְתִילַת הָאִידָן, וְלֹא בִּפְתִילַת הַמִּדְבָּר ... שנינו במשנה כי לֹא מדליקים בִּפְתִילַת הַמִּדְבָּר. ומסבירים כי פתילת המדבר היא שַׁבְרָא, שהוא מין עשב ארוך שבעירתו אינה יפה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
|
 |
 |
|
| תמונה 3. פתילת המדבר – פירות צילם: יצחק נחמן | תמונה 4. פתילת המדבר - פריחה |
 |
 |
|
| תמונה 5. פתילת המדבר – פרי "בוסר" צילם: אוריה לזר | תמונה 6. פתילת המדבר - זרעים צילם: עודד ישראלי |
 |
 |
|
| תמונה 7. שזירת פתילות מסיבי הזרעים צילם: ידידיה מנדלבאום | תמונה 8. נרות חנוכה מפתילי תפוח סדום באדיבות יפתח גץ |
פתילת המדבר הגדולה - בוץ
הרס"ג בתפסיר מתרגם באופן עקבי בכל מקום בתורה שמוזכר "שש" או "בוץ" ל"עשֻׁר". בפירושו לתורה כתב: "כל שש וכל בד הוא סוג של פשתן שקוראים לו אלעשר (בכ"י מופיעה גירסה משובשת בשם "אלעשנז"). והרבה ממנו בארץ מצרים, ואיני מכיר דבר רך יותר ממנו. ואיני יודע על מישהו שמשתמש בו, משום שהבריות אומרים עליו שהוא מורעל. וסוג הרעל שלו הוא חוזק הקרירות שבו. ושמא הסוג שהשתמשו בו האבות היה כזה, שהבחנתם קבעה שהוא ללא פגם"(4). בעבר החוקרים לא התייחסו למונח הזה, אולי משום שלא הבינו את משמעותו. פירוש זה הופיע גם בדבריהם של פרשנים נוספים שהסבירו בדומה לרס"ג. למשל, אבן עזרא (שמות, כה ד') פירש: "ושש הוא הבד מין ממיני פשתים ימצא במצרים לבדו, רק הוא לבן ואינו צבוע, שש ורקמה ממצרים (יחזקאל כז, ז). והגאון תרגמו בלשון ערבי עושר, וידוע הוא עד היום". מסתבר אם כן שהיה קיים זרם פרשני שהציע זיהוי אלטרנטיבי לשש והבוץ במקום הפשתה. ז. עמר מזהה, על פי הספרות הערבית לדורותיה, את הצמח "עשר" עם הצמח הנקרא בימינו בשם "פתילת המדבר הגדולה" או בשם העממי "תפוח סדום". הוא מציין מקורות מוסלמיים מתקופתו של רס"ג (המאה התשיעית והעשירית) המצביעים על שימוש בסיבי זרעי תפוח סדום למילוי כרים ואריגת בדים.
ז. עמר מאשש את הצעת זיהוי זו במדרש (אסתר רבה, פרשה ב', ז'): "... אחוז בחבלי בוץ וארגמן, אמר ר' שמואל בר נחמן בוא וראה טליתו של אותו רשע מה הוא שהכל מפקיעין בחבלי צמר ובחבלי פשתן ורשע זה בחבלי בוץ וארגמן וכו'". משתמע מכאן שהבוץ איננו פשתה רגילה אלא חומר אחר ויוקרתי במיוחד. במדרש רות רבה (וילנא, פרשה ב א') נאמר: "... ומשפחות בית עבדת הבוץ, זו רחב הזונה שהטמינה המרגלים בבוץ, הה"ד (יהושע ב') ותטמנם בפשתי העץ וכו'". לפי מדרש זה מזוהה הבוץ עם פשתי העץ ועבודת הבוץ מיוחסת לרחב. העובדה שהפשתה היא צמח עשבוני חד-שנתי עומדת בסתירה למונח "פשתי העץ"(5). ז. עמר מציע הסבר אחר המתיישב עם הגיון המדרש הקושר בין הבוץ לפשתי העץ. אין מדובר בצמח הפשתה אלא בצמח מעוצה שגם ממנו מפיקים "פשתן" הנקרא "פשתי עץ". פתילת המדבר הגדלה באזור יריחו מתאימה להגדרה בו ואכן במאה ה – 6 ארגו באזור יריחו אריגים שמקור סיביהם בפרי תפוח סדום. נקודה נוספת שיש לשים אליה לב היא העובדה שתפוח סדום רעיל מאד דבר העולה בקנה אחד עם תיאורו של רס"ג.
 |
 |
|
| תמונה 9. צמרנית הסלעים | תמונה 10. צמרנית הסלעים - זרעונים לקראת הפצה |
 |
 |
|
| תמונה 11. צמר מפוצל | תמונה 12. בסיה צמירה צילם: צבי אבני |
הרחבה
זיהויים נוספים של "פתילת המדבר"
ז. עמר סקר הצעות לצמחים נוספים בעלי כסות צמרית שמהם הכינו בעבר פתילות. הוא מנה את צמרנית הסלעים (תמונות 9-10), צמר מפוצל (תמונה 11) ובסיה צמירה (תמונה 12). לא מקרה הוא שהמילה "צמר" חדרה לשמותם של שלושת צמחים אלו. צמרנית הסלעים היא צמח ממשפחת המורכבים. היא גדלה ברוב אזורי הארץ על סלעים. הצמרנית היא בן-שיח נמוך שחלקיו העליונים מתייבשים בקיץ. עלי הקיץ קטנים ומוגנים מפני קרינה על ידי כסות צמר רב. עלי החורף גדולים ושעירים בעיקר בצידם התחתון. מכסות השער של הגבעול ועל צידו התחתון של העלה מופק חומר צמרי ומכאן נגזר שם הסוג. מהצמר המיובש ניתן להכין פתילות. עד לחדירת הגפרורים לאזורנו השתמשו תושבי הארץ בצמר זה להצתת אש בעזרת הקשת קשת ברזל על קצה צור. בניסוי שערך ז. עמר התברר שפתילת הצמרנית בערה יפה אך הלהבה היתה נמוכה ולא הפיצה אור רב.
שלהבית (Phlomis)
ההסבר המקובל בין מורים ומדריכים למקור שמה של השלהבית הוא בצבעם הצהוב של פרחיה הגדולים. לאמיתו של דבר מקור השם הוא בשימוש שנעשה בצמח בתקופות קדומות להפקת פתילות. דיוסקורידס הזכיר שעלי השלהבית שימשו להכנת פתילות. הצמח נקרא ביוונית ובלטינית Pluma כלומר צמרי או מוכי ומהן חדרה לעברית המילה פלומה. בארץ ישראל גדלים מספר מיני שלהבית כאשר המין הנפוץ הוא שלהבית קצרת שיניים. מין זה מאכלס בתות ספר ים-תיכוניות. בבתות ים-תיכוניות נפוצה שלהבית דביקה. בתקופה הקדומה נחשבו הבוצין והשלהבית לדומים או זהים בגלל הדמיון בין עליהם הלבדיים ששימשו להכנת פתילות. פליניוס, למשל, ציין שה – Verbascum (בוצין) נקרא בפי היוונים Phlomis (שלהבית).
ז. עמר גזר עלים ירוקים של שלהבית קצרת שיניים לרצועות דקות ולאחר ייבושם וטבילתם בשמן הדליק אותם בנר. הפתילה של השלהבית בערה היטב ולאורך זמן אך חסרונה בכך שעם התייבשותה היא נשברת ולכן אינה מתאימה לשמש לנר שבת.
(1) הירושלמי (שבת, פ"ב הלכה א') מפרש את השם "פתילת המדבר" במילה "כשמועה" כלומר במשמעות הידועה של צמח זה שהיה מוכר היטב בזמנו.
(2) ב"אוצר לעזי רש"י".
(3) הפירול"א הוא הצמח כלך.
(4) י. רצהבי, פירושי רב סעדיה גאון לספר שמות, ירושלים תשנ"ח, עמ' קנב.
(5) כבר חז"ל התקשו בדבר: "משנה. כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו, אלא פשתן ... גמרא. מנלן דפשתן איקרי עץ? אמר מר זוטרא: דאמר קרא והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ".
רשימת מקורות:
ז. עמר, 'זיהוי השש על פי רב סעדיה גאון', עלון הפקולטה למדעי היהדות מס' 588, אוניברסיטת בר אילן.
ז. עמר וא. שוויקי, 'במה מדליקין', תל-אביב תשס"ג (עמ' 51 – 59).
י. פליקס, עצי פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 214 - 217).
לעיון נוסף:
באתר "צמח השדה": "פורסקליאה שבירה", "שבר לבן", "פתילת המדבר הגדולה", "בסיה צמירה", "צמר מפוצל", "צמרנית הסלעים".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.