הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
כתיבת פסוקים בלא שרטוט
גיטין ו ע"ב
הדיון בדפים הראשונים של מסכת גיטין עוסק בשליח המביא גט ממדינת הים, שצריך להצהיר שהגט נכתב ונחתם בפניו. בהסבר הסיבה לכך נחלקו האמוראים: רבה סובר שהסיבה היא מפני שבחו"ל אנשים אינם בקיאים בהלכה שצריך לכתוב את הגט לשמה, ולכן השליח צריך לוודא שאכן הגט נכתב לשם הזו הספציפי הזה, ואילו רבא סבור שהסיבה לכך היא כדי שהבעל לא יוכל בעתיד לערער על אמינותו של הגט, שהרי כשהוא בא מארץ אחרת הרבה יותר קשה למצוא את העדים החתומים על הגט או אנשים המכירים את כתב ידם לאשר את המסמך. הגמרא עוסקת בהגדרת 'מדינת הים' לענין זה שצריך לומר 'בפניי נכתב ובפניי נחתם', והאם גם בבל נכנסת בהגדרה זו. בהקשר הזה מובאת עדותו של ר' אביתר שהיה בארץ ישראל והעיד כי מי שמביא גט מבבל לארץ ישראל לא צריך לומר זאת, אך אז התעוררה השאלה האם ר' אביתר הוא בכלל בר סמכא להעיד על ההלכה:
1. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ו עמוד ב
שלח ליה ר' אביתר לרב חסדא: גיטין הבאים משם לכאן, אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. לימא, קסבר: לפי שאין בקיאין לשמה, והני גמירי! ותסברא? והא רבה אית ליה דרבא! אלא, דכ"ע בעינן לקיימו, וכיון דאיכא רבים דסלקי ונחתי, מישכח שכיחי. אמר רב יוסף: מאן לימא לן דר' אביתר בר סמכא הוא? ועוד, הא איהו דשלח ליה לרב יהודה: בני אדם העולין משם לכאן הן קיימו בעצמן "ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו", וכתב ליה בלא שירטוט, וא"ר יצחק: שתים כותבין, שלש אין כותבין, במתניתא תנא: שלש כותבין, ארבע אין כותבין! א"ל אביי: אטו כל דלא ידע הא דר' יצחק לאו גברא רבה הוא? בשלמא מילתא דתליא בסברא - לחיי, הא גמרא היא, וגמרא לא שמיע ליה; ועוד, הא ר' אביתר הוא דאסכים מריה על ידיה, דכתיב: "ותזנה עליו פילגשו". רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה, ר' יונתן אמר: נימא מצא לה, ואשכחיה ר' אביתר לאליהו, א"ל: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? א"ל: עסיק בפילגש בגבעה, ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר, א"ל: ח"ו, ומי איכא ספיקא קמי שמיא? א"ל: אלו ואלו דברי א-להים חיים הן: זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד.
הגמרא מנסה להוכיח האם ר' אביתר הוא בר סמכא או שאינו בר סמכא מכך שהוא כתב מכתב לרב יהודה, ובמכתב הזה הוא ציטט פסוק מתוך ספר יואל, אשר במקורו מובא כתוכחה אל הגויים:
2. יואל פרק ד, פסוקים ב-ג
וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ: וְאֶל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ
ר' אביתר טען שהאנשים שעולים לארץ ישראל ללמוד תורה ומשאירים את נשותיהם כעגונות בבבל עושים מעשה חמור מאוד. הגמרא לא דנה האם ר' אביתר צדק לגופו של דבר, אלא איך הוא ציטט פסוק ללא שרטוט הקלף. הרעיון הוא שכאשר אדם כותב פסוקים, עליו לכבד את הנייר או הקלף שעליהם הוא כותב. נייר שאינו משורטט אינו מכובד מספיק, ולא ראוי שייכתבו עליו פסוקים.
גם בתלמוד הירושלמי מובא דיון שאולי גם הוא סובב סביב השאלה של כתיבת פסוקים ללא שרטוט:
3. תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ג הלכה ב
מהו מכתוב תרי תלת מילין מפסוקא? מר עוקבא מישלח כתב לריש גלותא דהוה דמיך וקאים בזימרין [הושע ט א] "ישראל אל תשמח בעמים אל גיל". ר' אחא כתב [משלי י ז] "זכר צדיק לברכה". ר' זעירה כתב [דברי הימים ב כד כב] "ולא זכר יואש המלך". רבי ירמיה משלח כתב לרבי יודן נשייא [שמואל ב יט ז] "לשנוא את אוהביך ולאהבה את שונאיך". רבי חייה רבי יוסי רבי אימי דנון לתמר. אזלת וקרבה עליהון לאנטיפוטא דקיסרין. שלחון וכתבון לר' אבהו. שלח רבי אבהו וכתב להון "כבר פיסנו לג' דלטורין לטוב ילד, טוב למד, ותרשיש. אבדוקים, אבמסין, תלתכים. אבל תמר - תמרורים בתמרוריה היא עומדת וביקשנו למתקה [ירמי' ו כט] ולַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף". ר' מנא משלח כתב לרבי הושעיה בי רבי שמי [איוב ח ז] "ראשיתך מצער מאוד תסגא אחריתך".
רואים אנו כי אכן החכמים הקפידו מאוד שגם כאשר הם כותבים מכתבי חולין אחד לשני, אם הם מצטטים פסוקים הם טורחים לעוות אותם כדי שלא ייווצר מצב שכתבי הקודש כתובים על נייר או קלף שאינו מכובד מספיק.
בתלמוד הירושלמי, אם כן, ראינו שיש הפוסקים שאפשר לכתוב שלוש מלים אך לא ארבע, ויש הסוברים שאפשר לכתוב שתי מלים אך לא שלוש. בסוגייתנו היתה זו מחלוקת בין ר' יצחק, שהוא אמורא, שהחמיר שלא לכתוב אפילו שלוש מלים, לבין הברייתא שאמרה שמותר לכתוב שלוש אך לא ארבע. שאלה מעניינת היא כיצד יכול אמורא לחלוק על ברייתא, אבל בבואנו לפסוק הלכה, לכאורה, אנחנו אמורים לפסוק ע"פ הברייתא.
ובכל זאת, כתבו התוספות בשם הבה"ג שהוא פוסק כר' יצחק שהחמיר, כיון שכנראה שר' יצחק ידע שהברייתא הזו אינה להלכה. לגבי השאלה האם האיסור תקף גם כששולחים מכתבים שאינם אמורים להיות דברי קודש, הוא כותב שאולי יש בזה מחלוקת:
4. תוספות מסכת גיטין דף ו עמוד ב
א"ר יצחק שתים כותבין – בעל הלכות גדולות פוסק כר' יצחק ואף על גב דפליג אמתניתא דיודע היה שאינה עיקר. ואומר ר"ת וכן פי' ריב"א בשם רבינו אליהו דדוקא שמתכוין לכתוב הפסוק לדרשה כי הכא אבל כשאדם שולח איגרת לחבירו מותר שיכתוב לשון המקרא כדי לכתוב לשון צח בלא שירטוט. מיהו בירושלמי פרק ג דמגילה משמע קצת דאסור, דקאמר התם מהו לכתוב תרתין תלת מילין מן פסוקא ומייתי ר' מונא שלח כתב לר' אושעיא בר שימי ראשיתך מצער היה מאד ישגא אחריתך משמע שלא היה כותב אלא לשם איגרת שלומים ולא לדרשה ואעפ"כ היה מקפיד שלא לכותבו כסדר. ומיהו הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבין לדרשה דקאמר מר עוקבא שלח כתב לריש גלותא דהוה קאי ודמיך בזמרא פירוש כשהיה שוכב וקם היו מזמרין לפניו ישראל אל תשמח אל גיל בעמים וכן הרבה מביא שם. וא"ת דאמר בהקומץ רבה (מנחות דף לב:) ובפ"ב דמגילה (ד' יח:) דתפילין אין צריכין שירטוט והלא אפי' שלש או ארבע תיבות צריכין שרטוט ואור"ת דתפילין לא בעי שרטוט על כל שיטה ושיטה אבל עושה שרטוט אחת למעלה וכותב תחתיו כמה שיטין.
כל קושייתם של התוספות מתבססת על כך שהדיון בירושלמי הוא בגלל האיסור של כתיבה בלא שרטוט. אך האמת היא שבירושלמי בכלל לא כתוב כלום על שרטוט, אלא על איסור לכתוב פסוקים. בעל קרבן העדה הביא שתי אפשרויות לסיבה שיהיה אסור לכתוב פסוקים: בגלל שרטוט או בגלל האיסור לכתוב את התורה מגילות מגילות. לכאורה ניתן לומר שאין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, אלא שהבבלי אוסר באיסור לכתוב פסוקים ללא שרטוט – והוא אינו עוסק באיגרות שאין בהן קודש, ואילו הירושלמי עוסק באיסור לכתוב את התורה מגילות מגילות – וזה נכון גם באגרות שאינן קודש. מסביר החתם סופר שברור שהירושלמי לא דן מצד כתיבת התורה מגילות מגילות, כי לא יכול להיות שיהיה אסור לכתוב שתי מלים מהסיבה הזו.
5. חתם סופר (ר' משה סופר, המאה ה-19, סלובקיה) מסכת גיטין דף ו עמוד ב
ב' כותבים ג' אין כותבים, כ' תוס' לצחות שרי בלי שרטוט. מיהו בירושלמי משמע אפי' לצחות אסור. הקשה פני יהושע דלמא ירושלמי לאו מטעם שרטוט אתי אלא מטעם אין כותבים מגלות מגלות וזה אפי' ע"ד צחות אסור. ולפע"ד דבירושלמי תרי או תלת ומסופק אפי' בתרי מילין ואי ס"ד משום איסור לכתוב מגלה ה"ל למיפשט מברייתא מס' ר"ה י"ח ע"ב שכ' בשטרות כה"ג לאל עליון והוא תרי תיבות מפסוק לך לך וע"כ לא בטלוהו אלא למחר פורע חובו ושם שמים מוטל באשפה ותיפוק ליה דהכתיבה באיסור!? אע"כ תרי מילי שרי ולא נסתפק אלא משום שרטוט והנך שטרות היו משורטט.
ההוכחה של החתם סופר היא מהברייתא במגילת תענית המובאת במסכת ראש השנה ואומרת שאחד הימים האסורים בתענית הוא ג בתשרי (שכמובן לפני כן היה יום תענית, צום גדליה) והוא נקבע כיום האסור בתענית כי ביום זה ביטלו את הזכרת המלים 'כהן גדול לא-ל עליון' משטרות החוב, וקבעו על כך שמחה גדולה:
6. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יח עמוד ב
בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא, שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים: בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה, וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום טוב.
ואומר החתם סופר: אם אכן היה אסור לכתוב אפילו שתי מלים משום כתיבת התורה מגילות מגילות, היה ראוי לבטל את האיזכור הזה גם בלי קשר לכך שהוא יתגלגל לאשפה!? אלא מוכח שהאיסור היה רק מכח השרטוט, וכנראה ששטרות החוב היו משורטטים.
משמע, אם כן, שלכל הדעות אסור לכתוב ארבעה מלים רצופות הלקוחים מתוך התנ"ך אם הנייר אינו נייר משורטט. מדוע לא מקפידים על כך היום? הרמב"ן כותב כך:
7. חידושי הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) מסכת גיטין דף ו עמוד ב
והורו מקצת חכמי הצרפתים ז"ל דכי אמרי' דשלש אין כותבין ה"מ כי ההוא דאמרן הם קיימו בעצמם ויתנו הילד בזונה דקרא גופיה מייתי, א"נ כגון דאמרי בתלמוד שנאמר, אבל במקום שכותב אגרות הרשות ומדבר בלשון נקיה ונקיט לישנא דקרא אין צריך שרטוט שאין זה קדוש שלא נתכוון לפסוק אלא ללשון צח, ובירושלמי לא משמע הכי... וראינו שנהגו מקצת העם לכתוב פסוקים שלא בשרטוט, ואפי' בתלמוד, וסבורים לומר שלפרש הפסוק או להלכותיו מותר, וטועים הם דהא דר' אביתר דומיא דהלכותיו הוא, ואמרי' נמי ביבמות (ק"ו ב') ואקרינוה מאי דכתיב בספר אורייתא דמשה מאן יבמי וגו' ואמרי' מר זוטרא משרטט וכתיב להו, וכן הדין נותן דלמה יהא מותר? אם צריך לו ישרטט ויכתוב!
אבל נראה לי שכתיבה זו שאינה אשורית מותר לכתוב בלא שרטוט, שלא אמרו אלא כגון ס"ת ונביאים וכתובים שכתיבתן אשורית, אבל כתיבה זו ודאי מותר שאינה כתיבה כלל ולא הוכשרה בכל ספרי הקדש, ועל דא אנא סמיך למיכתב בכתיבה זו בלא שרטוט, וכן עמא דבר.
בדברי הרמב"ם מצינו לכאורה סתירה. כך הוא כותב בהלכות ספר תורה:
8. רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז הלכה טז
כל כתבי הקדש אין כותבין אותן אלא בשירטוט אפילו כתבן על הנייר. ומותר לכתוב שלוש תיבות בלא שירטוט, יותר על זה אסור.
כלומר שהרמב"ם פסק כר' יצחק, שהתיר לכתוב שלוש מלים, אך לא ארבע. ואולם, בהלכות יבום וחליצה הוא פסק כברייתא ודלא כר' יצחק:
9. רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ד הלכה לה
כשכותבין גט יבמין או כתובת יבמין משרטט מקום הפסוקים שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט,
מסביר ה'לחם משנה' שבעצם אין מחלוקת בין ר' יצחק לברייתא, וכל השאלה היא לאיזו מטרה הוא מצטט את הפסוקים:
10. לחם משנה (ר' אברהם די בוטון, המאה ה-16, יוון) יבום וחליצה ד, לה
שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט. תימה דבסוף פ"ז מהלכות תפילין כתב רבינו ומותר לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט וכבר נתעורר כאן ה"ה על זה וכתב ששם ביארו וכן הקשה שם בעל ההגהה וכתב שהוא ט"ס...
ול"נ דרבינו הוקשה לו בגמרא תרתי: חדא, אמאי אמר אביי אטו כל דלא ידע הא דר' יצחק לאו גברא רבה הוא? היה לו לומר כל דלא ידע מתניתא לאו גברא רבה הוא! דודאי מתניתא עיקר טפי מדר' יצחק!? ועוד היכי פליג ר' יצחק אמתניתא? ...ולתרץ הקושיות נ"ל שהוא סובר דמתניתא ור' יצחק לא פליגי, דהא דר' יצחק לא איירי אלא כשאינו כותב הפסוק לענין תפילין או ס"ת, דאז ודאי אפילו תלתא מותר, אלא איירי שכותב הפסוק לדרשה או לענין אגרת דומיא דר' אביתר שהביאו שם, דאז אפילו בתלתא אסור. והטעם דתפילין וס"ת לא אתי לזלזולי בהו. ולכך אמרו דבתלתא מותר ולא הוצרכו שירטוט. אבל כשאינו תפילין וס"ת ומזוזה הצריכו שירטוט אפילו בתלתא תיבות כדי שיהא חשוב ולא ליתי לזלזולי ביה ולזורקו לאשפה והשתא אתי שפיר דקאמר בגמרא אטו כל דלא ידע הא דר' יצחק דהא דר' יצחק דמי לר' אביתר ובהא קאמר ר' יצחק בשלש תיבות אסור ואף על גב דהביא גמרא במתניתא תנא אגב דהביא הא דר' יצחק הביא ההיא דמתניתא אבל הך דמתניתא לא דמי לר' אביתר ולכך כאן כתב כר' יצחק דבתלתא אסור ושם בהלכות תפילין כתב דבתלתא מותר דלא פליגי כדכתיבנא.
לדעת ה'לחם משנה' הסיבה לשרטוט איננה כפי שהסברנו, שכאשר אתה כותב על נייר לא משורטט אתה מזלזל בדברי התורה, אלא אחרת: שכאשר אתה כותב על נייר לא משורטט מישהו שיראה את המכתב הזה יזרוק אותו לפח. לכן, כאשר מדובר על דברי תורה אפשר לכתוב גם שלוש מלים, כי אף אחד לא יזרוק את זה לפח, אבל כאשר מדובר במכתב חולין, אין לכתוב שלוש מלים כי אנשים לא ידעו להתייחס לזה בכבוד. לכן, בהלכות ספר תורה כותב הרמב"ם שאפשר לכתוב שלוש מלים, כי הוא עוסק במי שכותב דברים של קדושה. אבל בהלכות יבום וחליצה, שכותבים את השטרות אנשים פשוטים, יש חשש שהנייר הזה ייזרק לאשפה.
הרדב"ז הביא תירוץ אחר לסתירה זו: הוא מסביר את האיסור לכתוב בלא שרטוט בדבר שקשור לכתב האשורי דווקא (אשורי מלשון ישר), ואומר שכאשר מדובר בסופרים מקצועיים, הם יודעים לכתוב גם שלוש מלים בקו ישר, אבל ארבע מלים כבר לא בהכרח. אבל אנשים פשוטים לא ידעו אפילו לכתוב שלוש מלים בקו ישר ולכן כאשר אנחנו עוסקים בשטרות שנכתבים ע"י אנשים פשוטים אסור לכתוב אפילו שלוש מלים מהתנ"ך, אבל כאשר עוסקים בשטרות שנכתבים ע"י סופרים מומחים, רק ארבע אסור:
11. רדב"ז (ר' דוד בן זמרה, המאה ה-16, צפת) הלכות תפילין מזוזה וס"ת ז, טז
וטעמא דמלתא שראה דברי הברייתא משום דסתם כותבי כתבי הקדש בקיאין הם וכותבין שלש תיבות ישרות בלא עקום כלל אפילו בלא שרטוט אבל יתר משלש לא. אבל כתיבת גט יבמין מסורה לכל אדם אפילו היבם בעצמו ואפי' שאין יכול לאמן ידיו לכתיבה. ולפיכך ראה הרב ז"ל דבריו של ר' יצחק גבי גט יבמין דשתי תיבות יכול כל אדם לאמן את ידיו בלא שרטוט אבל שלש לא דהא ליכא אלא ג' תיבות לא חפצתי לקחתה אפי' הכי בעי שרטוט מטעמא דאמרן שאין כל אדם יכול לאמן ידיו ומשום הכי פסק כר' יצחק. כללא דמלתא אם הוא אומן מותר לכתוב ג' תיבות בלא שרטוט ואם הוא הדיוט אין כותב אלא שתי תיבות בספרי הקדש. אבל גט חליצה אפי' שהוא אומן בקי אינו כותב בלא שרטוט שלש תיבות כדי שלא יבא גם ההדיוט לעשות כן ונמצא כותב כתיבה עקומה, וכל פסוקי כתבי הקדש צריך שתהיה כתיבה ישרה ולכן נקראת אשורית שהוא מאושר בכתבו.
הרב גוסטמן האריך מאוד בנושא זה והקדיש לכך כמה שיעורים שמובאים בקונטרסי שיעורים. הוא מיישב באופן אחר את הסתירה בדברי הרמב"ם: דוקא כאשר מדובר בדברי תורה צריך להחמיר ולא לכתוב אפילו שלוש מלים, אבל כאשר מדובר בדברי חולין, שלא ניכר שהם דברי תורה, אפשר לכתוב שלוש מלים:
12. קונטרסי שיעורים (הרב ישראל זאב גוסטמן, המאה ה-20, ירושלים) גיטין
והטעם לזה למה שלש כותבין ארבע אין כותבין, נראה דהאיסור הוא לכתוב דברי תורה בלא שרטוט. ואם כתב רק תיבה אחת או אפילו שתי תיבות עדיין אינו ניכר שהם דברי תורה דיכול להיות שהם מילים שנמצאים בתורה אבל אינו ניכר שהם דברי תורה. אבל כשכותב ארבע, ניכר שהם כתבי הקדש, ואז חייב לשרטטו. או כמו שכתב הלחם משנה משום חשיבות או משום קדושה או טעם אחר. דכשיש ארבע תיבות כל הארבע תיבות ביחד הם דברי תורה ולכן צריך לשרטט אף התיבה הראשונה. וכל זה הוא רק כשמספר התיבות מראים לנו שהם דברי תורה אז הדין הוא דשלש כותבין ארבע אין כותבין. אבל כשיש דבר אחר שמראה לנו שמדובר בדברי תורה, כגון שטר חליצה שכתוב בו ואקרינהו לדידה "לא חפצתי לקחתה", ואקרינהו לדידיה "לא אבה יבמי", שהענין של שטר חליצה כבר מראה לנו שמדובר בחליצה שהתורה צוותה עליו וצריכים בו הפסוקים, אז אפילו שלש תיבות אין כותבין בלי שרטוט.
השולחן ערוך, בכל אופן, פוסק להלכה שאסור לכתוב אפילו שלוש מלים ללא שרטוט, אך פסק כדברי התוספות שכאשר מדובר במכתב שלא נועד לדרוש את הפסוקים זה מותר, ודלא כפי שמשמע מהירושלמי:
13. שולחן ערוך יורה דעה הלכות ספר תורה סימן רפד
כל כתבי הקודש אין כותבין בלא שרטוט, אפילו כתובים על הנייר.
אסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלא שרטוט, אם הוא כתב אשורית. (ואין חילוק בין כתיבה לחקיקה בעצים או בזהב) ומיהו באגרת שלומים מותר לכתוב אפילו כמה תיבות מהפסוק לדבר צחות. הגה: ואם שרטט שיטה העליונה, שוב לא צריך. וי"א דאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית שכותבין בו התורה.
ונסיים בדברי אגדה: ראינו כי ההוכחה לכך שר' אביתר הוא אכן בר סמכא היתה מכך שהוא כיון לדעה הנכונה בהסבר הסיפור של פילגש בגבעה. מכאן למד ה'בני יששכר', (אגרא דפרקא חלק א אות קכג) דבר מעניין:
14. אגרא דפרקא (ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב, המאה ה-19, גליציה) חלק א אות קכג
אדם שמכוון הלכה לאמיתה של תורה באמת לשם שמים יותר יש לסמוך עליו מבעל גילוי אליהו. ומהא אמינא לה, דאמרו בגמ׳ גיטין (ו:) מאן לימא לן דר׳ אביתר בר סמכא הוא והשיבו דא הוא ר׳ אביתר דאסכים מריה על ידו דאיתמר (בפלגש בנבעה) ר׳ יונתן אמר נימא מצא ור׳ אביתר אומר זבוב מצא. ואשכחיה ר׳ אביתר לאליהו וא״ל מאי עביד קוב״ה, א״ל קעסיק בפלגש בגבעה ואומר יונתן בני כך הוא אומר, אביתר בני כך הוא אומר, והקשו שם מי איכא ספיקא קמיה שמיא ותירצו דתרווייהו קשוט זבוב בקערה ונימא באותו מקום עיי״ש גם בדברי רש״י. הנה תראה שהוכיחו דר׳ אביתר בר סמכא הוא מדכוון דבר אחד מדברי תורה לאמיתה, ולא הוכיחו בפשוטו דר׳ אביתר הוא בעל גילוי אליהו דאשכחיה רבי אביתר לאליהו וכו׳! אלא, על כרחך יותר יש לסמוך על המכוון דבר לאמיתה של תורה מבעל גילוי אליהו.
והסביר הרב צבי הירש מייזליש בהערות שם:
15. אגרא דצבי (ר' צבי הירש מייזליש, המאה ה-20, שיקגו), שם
ואפשר להסביר הענין דמי שמכוין הלכה לאמתה של תורה גדול מבעל גילוי אליהו, אף דהמתגלה לו אליהו מוכרח שהוא צדיק גדול בעבודה גדולה, מ״מ עבודתו היא רק לעצמו לבד, ואף שאינו מלמד ומדריך בני ישראל, מכל מקום יוכל להיות לו גילוי אליהו מצד עבודתו וצדקתו הגדולה. משא״כ מי שעוסק בבירורי הלכה שהוא ללמד את בני ישראל תורה, גדול הוא במדרגה יותר מבעל גילוי אליהו אף אם לא יגיע לצדקתו הרמה, דזה בעצמו מה שמטיב לאחרים ממה שחננו השי״ת, מעלהו הרבה מאוד. וכן הוא בגמ׳ גיטין שם שלח לי׳ ר׳ אביתר לרב חסדא גיטין הבאין משם א״צ לומר בפני נכתב ובפני נתתם, דזה היה מדרגתו של ר׳ אביתר בהלכה להורות למעשה אף למדינות רחוקות, דשלח הלכה לרב חסדא בדינים הנוגעים ממדינה למדינה, והשפיע מתורתו למקומות רחוקים, ע״כ הגיע למדרגה זו, למעלה מבעל גילוי אליהו.
