טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
בזמן שמצנפת בראש כהן גדול עטרה בראש כל אדם – שכרון זהוב
"אמר ליה ריש גלותא לרב הונא: כלילא מנא לן דאסור? א"ל: מדרבנן, דתנן: בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. אדהכי קם רב הונא לאפנויי, א"ל רב חסדא, קרא כתיב: כה אמר ה' אלהים הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפיל, וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה? אלא לומר לך: בזמן שמצנפת בראש כהן גדול עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם" (גיטין, ז ע"א).
פירוש: אָמַר לֵיהּ [לו] רֵישׁ גָּלוּתָא [ראש הגולה] לְרַב הוּנָא: כְּלִילָא [עטרה] ששמים בראש החתן מְנָא לָן [מניין לנו] ש אָסוּר לעשות כן? אָמַר לֵיהּ [לו]: אסור הוא מִדְּרַבָּנַן [מדברי סופרים], דִּתְנַן [שכן שנינו במשנה]: בַּפּוּלְמוּס (מלחמה), כלומר, לאחר המלחמה שֶׁל אַסְפַּסְיָינוּס גָּזְרוּ איסור עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים וְעַל הָאִירוּס (מין כלי נגינה). אַדְּהָכִי קָם [בינתיים עמד] רַב הוּנָא לְאַפְנוּיֵי [להיפנות לצרכיו], ומשיצא אָמַר לֵיהּ [לו] רַב חִסְדָּא לראש הגולה, שעד כה לא דיבר מפני כבודו של רב הונא שהיה כרבו, קְרָא כְּתִיב [כתוב נאמר] בענין זה: "כּה אָמַר ה' אֱלֹהִים הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה זאת לֹא זאת הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ וְהַגָּבהַּ הַשְׁפִּיל" (יחזקאל כא, לא), ויש לשאול: וְכִי מָה עִנְיָן מִצְנֶפֶת אֵצֶל עֲטָרָה? הרי אינן בראשו של אותו אדם! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: בִּזְמַן שֶׁמִּצְנֶפֶת מצוייה בְּראשׁ כּהֵן גָּדוֹל כשבית המקדש קיים עֲטָרָה נמצאת בְּראשׁ כָּל אָדָם, כיון שנִסְתַּלְּקָה מִצְנֶפֶת מֵראשׁ כּהֵן גָּדוֹל נִסְתַּלְּקָה עֲטָרָה מֵראשׁ כָּל אָדָם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: שיכרון זהוב שם באנגלית: Golden Henbane שם מדעי: Hyoscyamus aureus
שמות בשפות אחרות: ערבית - סַכַּראן, שַכַּראן
הנושא המרכזי: השיכרון הזהוב כמודל לנזר על מצנפת הכהן הגדול
בין בגדי הכהונה הופיע פריט לבוש המיועד לכיסוי ראש ונקרא בשמות "מצנפת" או "מגבעת". בשמות (כח ד') נאמר: "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קדֶשׁ לְאַהֲרן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי". בפסוק זה מתייחסת המצנפת לכלל הכהנים אך מהמשך (שם, מ') הפרק ניתן להסיק שבני אהרון חבשו "מגבעות": "וְלִבְנֵי אַהֲרן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". שאלה שבה דנו המפרשים היא האם המצנפת והמגבעת שונות זו מזו או שהן שמות נרדפים ללבוש זהה. רש"י סבר שמצנפת ומגבעת חד הם: "מצנפת - כמין כיפת כובע שקורין קויפ"א בלעז, שהרי במקום אחר קורא להם מגבעות, ומתרגמינן כובעין" ובהמשך הפרק: "ולבני אהרן תעשה כתנת - ארבעה בגדים הללו ולא יותר כתונת, ואבנט, ומגבעות היא מצנפת וכו'". אבן עזרא חולק ומפרש: "... כי על דרך הפשט אין המגבעות כדמות מצנפת, כי המגבעות כדמות אלה שישימו הזכרים באלה הארצות על הראש, שיכסו הראש והם גבוהים. והמצנפת היא בגד דק ארוך צנוף סביב הראש לבדו. מעט תדמה לה המצנפת שיש בראש הנשים באלה המקומות, כי בארץ ישמעאל ובספרד ואפריקא ומצרים, ובבל ובאגדד, המצנפת היא על הראש מן הזכרים הנכבדים, ולא על ראש אשה". מקובל לגזור את השם "מצנפת" מהשורש צ.נ.פ והכוונה לרצועת בד הנכרכת סביב הראש. כך פירש גם הרמב"ן:
"וכן כתב רש"י שהמצנפת כמין כובע, שהרי במקום אחר (להלן בפסוק מ) קורא להם מגבעות, ומתרגמינן קובעין. וגם זה אינו, שהרי אמרו שהמצנפת ארכה שש עשרה אמה, והרי הוא כעין צניף שצונף בו את ראשו, מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל. ומצנפת של כהן גדול אינה קרויה מגבעת בשום מקום, אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב מגבעות (להלן כח מ, כט ט, ועוד), ואף היא מצנפת היא, אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת שהוא קובע כדברי אונקלוס, כי מגבעת כמו מקבעת, כאשר אמרתי בסדר ויהי מקץ (בראשית מא מז) בחלופי הגימ"ל והקו"ף, אלא שהמגבעת כמו המצנפת, ולכך הזכירו חכמים תדיר בכהן גדול והדיוט מצנפת בתורת כהנים (צו ב א), ובמסכת יומא (עא ב) שנינו כהן גדול משמש בשמונה כלים וההדיוט בארבעה, בכתנת ומכנסים מצנפת ואבנט, מוסף עליו כהן גדול, חשן ואפוד ומעיל וציץ".
לענ"ד ייתכן ואין מחלוקת לגבי מבנה המצנפת והמגבעת אלא הדגשה שונה של המשותף והמפריד ביניהם. כתב הרמב"ם (הלכות כלי המקדש, פ"ח הלכה ב'): "בגדי זהב הן בגדי כהן גדול והם שמנה כלים ... ומצנפת האמורה באהרן היא המגבעת האמורה בבניו, אלא שכהן גדול צנוף בה כמי שלופף על השבר, ובניו צונפין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעת". על אופן הכנת המצנפת כתב הרמב"ם (שם, הלכה י"ט): "המצנפת של כהן גדול או הדיוט ארכו שש עשרה אמות וכו'". משתמע משתי הלכות אלו שהרמב"ם סבר שהן המצנפת והן המגבעת הוכנו מרצועות בד פשתן באורך 16 אמה אלא שנכרכו באופן שונה. למרות הבדל זה כתב הרמב"ם: "ומצנפת האמורה באהרן היא המגבעת האמורה בבניו". השיג עליו הראב"ד: "ולפיכך נקראת מגבעת. א"א אני אומר אין מעשהו של זה כמעשהו של זה. מצנפת ארוך הרבה וכורך אותו כריכות הרבה ככריכות הישמעאלים, אבל מעשה המגבעות כעין הכובעין שלנו חדין מלמעלה והן קצרין". הראב"ד הדגיש את ההבדל בהכנתן ולכן כתב "אין מעשהו של זה כמעשהו של זה". ייתכן מאד שכך הבין גם הרמב"ם שכתב לגבי המצנפת "כמי שלופף על השבר" תאור המקביל "וכורך אותו כריכות הרבה" ואילו "צונפים בה ככובע" מקביל ל"מצנפת ארוך הרבה".
רעיון זה מובא בתוספות (יומא, יב ע"ב):
"אלא לאו ביום הכפורים - לפירוש ריב"א דפירש הא דגבי כהן גדול כתב מצנפת ובכהן הדיוט כתב מגבעות, לפי ששל כהן גדול היתה קצרה שהיה צריך להניח תפילין וציץ, אבל של כהן הדיוט היתה רחבה שלא היה מניח ציץ. אין להקשות א"כ לימא דהא איכא בינייהו, די"ל כיון דאידי ואידי ממין אחד אף על גב דזו רחבה וזו קצרה לא קא חשיב. ולעיל נמי דפריך במה מחנכין אותו לא בעי לשנויי במצנפת דהא לא חשיב חינוך כיון דשוין הן אלא שזו קצרה וזו רחבה".
מדברי התוס' עולה שלמרות הבדלי המבנה בין המצנפת והמגבעת אין הדבר נחשב להבדל משמעותי והן נחשבות ל"מין אחד". מדברי המפרשים ניתן ללמוד שהמצנפת הייתה כרוכה לרוחבהּ כאשר חלקה העליון שטוח ואילו המגבעת הייתה בצורה של קונוס צר למעלה ורחב למטה (ראו בתמונה 1. הציור לא מייצג את המציאות שהייתה במקדש אלא רק מדגים את צורת המגבעת והמצנפת). לפי חלק מהמפרשים בראש המגבעת היה כעין כפתור. המצנפת והמגבעת לא כיסו את כל הראש, אלא השאירו לכהן הדיוט מקום להנחת תפילין ואילו לכהן הגדול מקום גם לציץ ובלשון "חזקוני": "ועשית להם אבנטים ומגבעות פירש"י היא מגבעת היא מצנפת, אך של כהן הדיוט קרוי מגבעה ושל כהן גדול קרויה מצנפת, וקטנה היא מן המגבעה כדי להניח מקום פנוי לתפילין בין הציץ למצנפת".
הבדל משמעותי בין המצנפת ובין המגבעת נוכל למצוא בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, שמות, תצוה כ"ח):
"... על המצנפת. שמא תאמר על ממש, ת"ל אל מול פני המצנפת יהיה, הא כיצד על בסמוך, כיצד היה עושה, היה לובש הכובע שהוא המגבע, והמצנפת היה מחזיר על הכובע, כדרך שבני אדם מצניפים את המצנפת, ולכובע היה לו פאר, שמתרגם שבח כובעיא, והוא כעין תפוח שעל הסובב של כובע וכו'".
 |
|
 |
תמונה 1. הכהן הגדול, חובש לראשו מצנפת. הכהן ההדיוט שרוכן על ברכיו חבוש במגבעת. By Braun & Schneider
THE HISTORY OF COSTUME |
|
תמונה 2. שכרון זהוב |
נזר הזהב – שכרון זהוב
תיאור יוצא דופן של המצנפת מופיע בספרו של יוסף בן מתתיהו – קדמוניות היהודים. י. פליקס מציע להתייחס לתיאור זה כאמין לאור כך שגם תיאוריו הארכיטקטוניים של מצדה נמצאו מדויקים. על פי יוספוס למצנפת התווסף גם נזר זהב דמוי גביע של פרח השכרון אך לתיאור זה אין לו שום רמז בתורה או בספרות חז"ל. נזר הזהב נזכר בספר בן-סירא: "עטרת פז ומצנפת וציץ" (מה יב במהדורת כהנא). ייתכן אמנם שיוספוס הסתמך על בן-סירא אך הפרטים המדויקים בתיאור השכרון והעובדה שהיה כהן תומכים בהשערה שאכן ראה את המצנפת והנזר מקרוב בעת ביקור בבית המקדש. מתאר יוספוס (קדמוניות, ג' ז ו'):
"הכובע היה עשוי בשבילו מלכתחילה דומה לזה של הכוהנים כולם, ועליו היה תפור אחר מרוקם תכלת, ועטר אותו נזר זהב עשוי שלושה נדבכים. עליו פרח גביע זהב המזכיר את הצמח הקרוי אצלנו שכרונא (שמו הארמי שכרונא ובערבית שוכרן) ואצל ההלנים הבקיאים באיסוף צמחים נקרא Hyoscyamus. הנני לתאר אותו למי שראה את הצמח ולא הכיר את שמו ואת טבעו, או למי שמכיר את שמו ואינו יודע לזהותו: הצמח מגיע תכופות לגובה שלמעלה משלוש זרתות ושורשו דומה לשורש הלפת. עליו דומים לעלי הגרגיר. גביע הפרח מהודק לגבעול. הוא מוקף מלל קרומי הנושר עם הפיכתו לפרי. גדלו כפרק של הזרת ודומה בצורתו לכד. בחלקו התחתון הוא דומה לרימון חצוי. מקצהו הוא הולך וצר בצורה שקערורית ומתרחב שוב כלפי השפה. לגביע מחובר מכסה חצי כדורי כמין חרוט, ומעליו שינים כעין שיני הרימון. הן קוצניות ומסתיימות בדורבן חד. מתחת למכסה שומר הצמח על הפרי הממלא את הגביע כולו והדומה לזרע של צמח הסידריטיס (Sideritis - ברזילון). את הפרחים אפשר לדמות לעלי הפרג הרחבים".
י. פליקס שיער שהנזר על המצנפת היה עשוי כעין גביע הפוך של שכרון (מחודד כלפי מעלה). שתיים מאונותיו המחודדות היו על מצח הכהן הגדול, ובין שתי האונות נקשר הציץ. על פי יוספוס המצנפת דמתה למגבעת של שאר הכוהנים אלא שנתפרה עליה תוספת רקומה בתכלת. תאור זה אינו עולה בקנה אחד עם התיאורים של המפרשים המסורתיים.
שכרון זהוב
השכרון הזהוב הוא צמח עשבוני רב-שנתי הגדל על חומות (הכותל המערבי), קניונים ומחשופי סלע. הצמח רעיל ומכיל אלקלואידים הגורמים לערפול חושים לטועם מחומרי הרעל שבו. החומרים המשכרים בצמח מסוכנים לבני אדם ועלולים לגרום למוות גם בכמות קטנה. השכרון הזהוב הוא צמח סלעים אמיתי כלומר שורשיו מסוגלים לחדור אל תוך הסלע ומפלסים להם דרך בתוכו. גובה הצמח 20-50 ס"מ והוא מכוסה בשערות בלוטיות ארוכות אשר מגען דביק. הגבעולים עשויים להשתלשל מקירות או להתפתח על הקרקע או סלע אופקי בצורת שיח כדורי. עיקר הפריחה ממרץ עד יוני אך ניתן למצוא פרחים בודדים ברוב עונות השנה. לגביע הפורה מבנה דמוי פעמון צינורי באורך 1.5-3 ס"מ. הוא איננו נוקשה וכולל בתוכו הלקט בעל זרעים קטנים שגונם חום כהה.
תמונה 3. שכרון זהוב
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 11 (עמ' 84-85).
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 198).
י. פליקס, פרח השכרון בזיקה למצנפת של הכהן הגדול, דף שבועי מס' 327, מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות, המחלקות ללימודי ארץ ישראל ולבוטניקה, אוניברסיטת בר-אילן.
לעיון נוסף:
באתר "צמח השדה": "שכרון זהוב"
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
