הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"חד אמר... וחד אמר"; רבה ורבא כמי הלכה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין ה ע"ב
בפלוגתא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי,
חד אמר: לפי שאין בקיאין לשמה,
וחד אמר: לפי שאין עדים מצויין לקיימו.
1.
קשה מאד: מדוע הגמרא "נזכרה" רק עכשיו להביא מחלוקת אמוראים שקדמו לרבה ורבא, הרי רבי יוחנן וריב"ל כנראה היו הראשונים שנחלקו בדין המשנה וכל אחד אמר נימוק אחר - כפי שנחלקו בדור שאחריהם גם רבה ורבא.
מדוע הגמרא לא דנה בדפים הקודמים בעיקר בדברי ריב"ל ורבי יוחנן עצמם!
2.
הגמרא הביאה לעיל - בסעיף 1- את מחלוקת ריב"ל ורבי יוחנן בניסוח של "חד אמר... וחד אמר"
3.
תסתיים, דר"י בן לוי הוא דאמר לפי שאין בקיאין לשמה,
דר' שמעון בר אבא אייתי גיטא לקמיה דר' יהושע בן לוי,
וא"ל: צריכנא למימר בפני נכתב ובפני נחתם, או לא?
א"ל: לא צריכת,
לא אמרו אלא בדורות הראשונים, שאין בקיאין לשמה, אבל בדורות האחרונים דבקיאין לשמה - לא,
תסתיים.
"תסתיים"=הכרעה: ריב"ל הוא זה שסובר שצריך "לשמה" [כרבה בכל הסוגיה], וממילא רבי יוחנן סובר שצריך עידי קיום - כרבא.
ותסברא?
"ותסברא" - חריג. לא סברא אלא ברור העובדה
והא רבה אית ליה דרבא!
ועוד, הא אמרינן שמא יחזור דבר לקלקולו!
אלא, ר"ש בר אבא איניש אחרינא הוה בהדיה, והא דלא חשיב ליה? משום כבודו דר"ש.
4.
נראה לי, שהגמרא לא חוזרת בה מההנחה שריב"ל סובר כרבה ורבי יוחנן סובר כרבא!
5.
ונראה לי ליישב את שאלתנו לעיל בסעיף 1:
מכיוון שמחלוקת ריב"ל ורבי יוחנן הובאה בניסוח של "חד אמר" כנראה שהגמרא לא ידעה כמי הלכה ביניהם, ולכן לא רצתה להביא את מחלוקתם כבסיס לכל הדיון בדפים הקודמים - ראה על כך בהמשך.
6.
רמב"ם הלכות גירושין פרק ז הלכה ה:
שליח שהביא גט ממקום למקום בחוצה לארץ או מארץ ישראל לחוצה לארץ או מחוצה לארץ לארץ ישראל אם היה השליח עומד שם בשעת כתיבת הגט וחתימתו הרי זה אומר בפני שנים בפני נכתב ובפני נחתם ואחר כך יתן לה בפניהם ותתגרש בו ואף על פי שאין עדיו ידועין אצלנו, ואפילו היו עדיו כשמות הגוים אין חוששין להן.
מגיד משנה הלכות גירושין פרק ז הלכה ה:
[ה] שליח שהביא גט וכו'. פרקא קמא המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וכו' וחכמים אומרים אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא גט ממדינת הים והמוליך ופסק רבינו כחכמים. ומ"ש ממקום למקום בחוצה לארץ אף על גב דקי"ל כרבא דאמר דטעמא דמתני' לפי שאין עדים מצויין לקיימו כמו שיתבאר פרק זה ואמרו בגמ' דלדידיה באותה מדינה במדינת הים אין צריך שהרי מצויין לקיימו...
יוצא שהרמב"ם פוסק בסוגייתנו כרבא ולא כרבה, וממילא לא צריך לכתוב "לשמה"!
7.
יש מחלוקת בראשונים - באופן כללי - אם במחלוקת בין רבה ורבא הלכה כרבה [כי היה רבו של רבא], או הלכה כרבא [כי היה "בתראי"].
מובא בראשונים שהרמב"ם - באופן כללי - פוסק כרבא אע"פ שהיה תלמידו של רבה, כנראה מפני הכלל ש"הלכה כבתראי". שיטת הרא"ש היא - באופן כללי - ש"הלכה כבתראי" רק מתקופת אביי ורבא ואילך. לפיו יוצא, שיש לפסוק בסוגייתנו כרבה.
8.
אמנם בסוגייתנו מובא כמה פעמים שרבה לא חולק על רבא אלא רק מוסיף עליו, אולי יש בזה קצת הוכחה שהלכה צריכה להיות כרבא.
9.
לפי סוגייתנו - שיטת ריב"ל היא כשיטת רבה ושיטת רבי יוחנן היא כשיטת רבא.
הכלל הוא - בדרך כלל - שהלכה כריב"ל נגד רבי יוחנן! לפי זה צריך לפסוק הלכה כרבה נגד רבא, ולא כפסק הרמב"ם!
10.
וניתן לחדש כדי ליישב את הרמב"ם שפסק בסוגייתנו כרבא ולא כרבה [מלבד העניין שתלוי גם בסוגיות נוספות בש"ס, כגון "עידי מסירה כרתי"]:
10.1
הסוגיה התבססה על המחלוקת בין רבה ורבא ולכן נפסק כרבא - כלעיל בסעיפים 7-8 [שממילא יוצא גם שהלכה כרבי יוחנן] מפני שאת המחלוקת בין ריב"ל ורבי יוחנן עורך הגמרא שיבץ בכוונה בסוף הסוגיה רק לצורך הרחבת הדיון.
10.2
נימוק נוסף לא להסתמך על מחלוקת ריב"ל ורבי יוחנן - מפני שהמחלוקת בין ריב"ל ורבי יוחנן הובאה בלשון "חד אמר" - כנראה בכוונה, כי כאשר נחלקו ריב"ל ורבי יוחנן בזמנם - לפני תקופת מחלוקת רבה ורבא - לא היה ידוע מה היתה דעת כל אחד מהם ועל כן לא ניתן היה להכריע - על פי כללי הפסיקה בין שני האמוראים - כמי הלכה.
10.3
ונרחיב ונאמר: כאשר מחלוקת בין אמוראים מובאת כ"חד אמר... וחד אמר" לא תקפים על מחלוקת זו כללי ההכרעה בין אמוראים - אפילו אם בסופו של דבר הגמרא מבררת - "תסתיים" - את זיהויה של כל דעה!!!
ויתכן, שכאשר הגמרא מסיימת בכפילות - "תסתיים... תסתיים" - משמע שכן מתחשבים בכללי הפסיקה במחלוקת בין האמוראים האלה, שלא כבסוגייתנו שמובא רק "תסתיים" אחד!
