סקר
כמה לומדי דף יומי יש בארץ ובעולם להערכתך?
עד 60,000
60,000-90,000
90,000-120,000
מעל 120,000


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הלכה כלוי נגד רב ושמואל

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

סוטה מט ע"א
 

מתני'. בפולמוס של אספסיינוס - גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס.
בפולמוס של טיטוס - גזרו על עטרות כלות,
ושלא ילמד אדם את בנו יוונית.
בפולמוס האחרון - גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר;
ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר... [השלמה קטע...]
אמר רב: לא שנו אלא של מלח וגפרית, אבל של הדס ושל וורד - מותר,
ושמואל אומר: אף של הדס ושל וורד - אסור; של קנים ושל חילת - מותר,
ולוי אמר: אף של קנים ושל חילת - אסור.
וכן תני לוי במתניתיה: אף של קנים ושל חילת - אסור.

1.

לגבי הרישא במשנה הגמרא מביאה 3 דעות: רב; שמואל ולוי.

2.

רמב"ם הלכות תעניות פרק ה הלכה טו:

ואחר כך גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם כלל, ושלא יניח החתן בראשו שום כליל שנאמר +יחזקאל כ"א+ הסר המצנפת והרם העטרה,
וכן גזרו על עטרות כלות אם היו של כסף או זהב אבל של גדיל מותר לכלה.

3.

מגיד משנה הלכות תעניות פרק ה הלכה טו:

[טו] ואח"כ גזרו על עטרות וכו'. שם (סוטה מ"ט.) משנה גזרו על עטרות חתנים
והלכה כלוי דבכל דבר אפילו של קנים ושל חילת אסור.
ופי' דוקא חתנים שהוא זמן שמחה אבל שאר בני אדם מותרין בכולן וכ"כ ז"ל:

הרמב"ם פסק כלוי בגמרא.

4.

כסף משנה הלכות תעניות פרק ה הלכה טו:

[טו] ואח"כ גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם כלל. כתב הטור אסרו עטרות לחתנים וקאמר רב (סוטה מ"ט:) לא שנו אלא של מלח וגפרית אבל של ורד והדס מותר ושמואל אמר אף של ורד והדס אסור אבל עושה של קנים ושל חילת,
ופסק הרמב"ם כשמואל ואיני יודע למה דהא קי"ל כרב באיסורי עכ"ל.

הוא מצטט את ה"טור" שטעו במרה"ם םסק כשמואל.

4.1

והוא מעיר על ה"טור":

ולא דק דהא רבינו אף כשמואל לא פסק דלשמואל של קנים ושל חילת מיהא שרי
ואילו רבינו כתב סתם לאסור ולא חילק.

הרמב"ם לא פסק כרב ואף לא כשמואל אלא כלוי [כלעיל בסעיף 3].

4.2

הוא מנמק את פסיקת הרמב"ם:

וטעמו משום דבגמ' בתר פלוגתא דרב ושמואל אמרי' ולוי אמר אף של קנים ושל חילת אסור
וכן תני לוי במתניתיה.
ופסק כלוי משום דגדול מרב ושמואל היה:

הלכה כלוי גם נגד רב וגם נגד שמואל מפני שלוי היה "גדול" משניהם.

5.

"לוי" כנראה הוא אביו של רבי יהושע בן לוי, שהיה רבו של רבי יוחנן ובדורו של רבי חייא ושל רבי יהודה הנשיא.
ב"אטלס עץ חיים" מביא כמה חכמים בשם לוי. הראשון שבהם הוא "לוי בר סיסי" מראשוני אמוראי ארץ ישראל והיה חביב על רבי יהודה הנשיא.

ויש חכמים נוספים בשם "לוי" שהם אמוראים, שהיו מביאים דברי תנאים. ומצינו אצל כמה אמוראים שמסרו מימרות של תנאים.

5.1

לפי האמור בסעיף 5 אם נאמר שמדובר בסוגייתנו ב"לוי" שהיה בדורו של "רבי" הרי יתכן שהיה "גדול" מרב ומשמואל גם בשנים וגם כ""חבר" או כ"תלמיד" של "רבי" ["רבי יהודה הנשיא"].

5.2

לפי האמור בסעיף 5.1 מובנים לכאורה דברי ה"כסף משנה" מדוע הרמב"ם פסק כלוי נגד רב ושמואל.

5.3

מצד שני - נראה לי - שהיה צריך לפסוק כ"רב" מפני שלפי האמור בסעיפים 5-5.1 לעיל "רב" היה "בתראי" [מאוחר יותר] לעומת לוי, ולכן, לפי הכלל של "הלכה כבתראי" הלכה כמותו. וגם הלכה כרב גם נגד שמואל על פי הכלל ש"הלכה כרב באיסורים" נגד שמואל.

5.4

אבל לפי השיטה שבדורות האמוראים הראשונים [והתנאים] לא תקף הכלל של "הלכה כבתראי", והלכה תמיד תהיה כ"גדול", מובן מדוע הרמב"ם פסק כלוי!

5.5

ונראה לי שבכל זאת הלכה כלוי מפני שהגמרא מדגישה שללוי יש ברייתא כמותו - "וכן תני לוי במתניתיה".

5.6


להלן אביא את דברי ה"יד מלאכי", ונראה לי שהוא לא מתייחס לדברינו בסעיף 5.5

5.7

ראוי לציין שבסוגייתנו רב ושמואל לא אמרו הלכה זהה. יש כאן מיקל - רב; מחמיר - שמואל; ומחמיר יותר - לוי. למעשה כל אחד מהם חולק על שני האחרים. במקרה כזה יש אומרים שלא מחשיבים "רוב" של 2 נגד 1.

6.

דיון ארוך כמי הלכה במחלוקת - מבחינה עקרונית - בין לוי ורב:

יד מלאכי כללי התלמוד כלל תקנט:

רב ולוי הלכה כלוי, כ"כ ה"ה רפ"ט מהלכות מאכלות אסורות לדעת הרמב"ם וכן ראיתי למרן בכ"מ סוף הלכות תעניות ובב"י א"ח סי' תק"ס שכתב לדעת הרמב"ם דפסק כלוי נגד רב וכן נגד שמואל משום דגדול מרב ושמואל הוה

הוא מוכיח מסוגייתנו - דברי ה"כסף משנה" לעיל בסעיף 4.2 - שהלכה כלוי נגד רב.

7.

ראה מה שכתבתי על מסכת יומא דף כד :

בגמרא:

אמר רב: ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה: זריקה, והקטרה, וניסוך המים, וניסוך היין.
ולוי אמר: אף תרומת הדשן.
וכן תני לוי במתניתיה: אף תרומת הדשן.
מאי טעמא דרב - דכתיב +במדבר יח+ ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבדת מתנה אתן את כהנתכם והזר הקרב יומת. עבדת מתנה - ולא עבודת סילוק, ועבדתם - עבודה תמה, ולא עבודה שיש אחריה עבודה. -
ולוי: רבי רחמנא לכל דבר המזבח. - ורב: ההוא לאתויי שבע הזאות שבפנים, ושבמצורע. ולוי נפקא ליה מדבר וכל דבר. - ורב דבר וכל דבר לא דריש. - ואימא: לכל דבר המזבח - כלל, עבדת מתנה - פרט, כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט, עבודת מתנה - אין, עבודת סילוק - לא! - אמר קרא
ולמבית לפרכת ועבדתם - אל מבית לפרוכת הוא דעבודת מתנה ולא עבודת סילוק, הא בחוץ - אפילו עבודת סילוק. - אי הכי ועבדתם נמי: אל מבית לפרוכת הוא דעבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה, הא בחוץ - אפילו עבודה שיש אחריה עבודה! - ועבדתם הדר ערביה קרא.
בעי רבא: עבודת סילוק בהיכל מהו? לפנים מדמינן ליה, או לחוץ מדמינן ליה? הדר פשטא: מבית ולמבית. - אלא מעתה, זר שסידר את השלחן ליחייב! - איכא סידור בזיכין. - סידר בזיכין ליחייב! - איכא סילוק והקטרה. - זר שסידר את המנורה ליחייב! - איכא נתינת פתילה. - נתן פתילה ליחייב! - איכא נתינת שמן. - נתן שמן ליחייב! - איכא הדלקה. - הדליק ליחייב! - הדלקה לאו עבודה היא. - ולא? והתניא: +ויקרא א+ ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש - לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת! - הצתת אליתא - עבודה היא, הדלקה - לאו עבודה היא. - אלא מעתה זר שסידר את המערכה ליחייב! - איכא סידור שני גזירי עצים. - סידר שני גזירין ליחייב! - איכא סידור אברים. - והא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: זר שסידר שני גזירי עצים חייב! - בהא פליגי; מר סבר: עבודה תמה היא, ומר סבר: לאו עבודה תמה היא.
תניא כוותיה דרב, תניא כוותיה דלוי.
תניא כוותיה דרב: עבודות שזר חייב עליהם מיתה: זריקת דם בין לפנים בין לפני ולפנים, והמזה בחטאת העוף, והממצה והמקטיר בעולת העוף, והמנסך שלשה לוגין מים ושלשה לוגין יין.
תניא כוותיה דלוי: עבודות שזר חייב עליהן מיתה: המרים את הדשן, ושבע הזאות שבפנים ושבמצורע, והמעלה על גבי המזבח בין דבר כשר בין דבר פסול.

לגבי המחלוקת בין "רב" ו"לוי" נחלקו באופן עקרוני כמי הלכה:

8.

אני מעתיק כמה קטעים מדברים שכתבתי על מסכת חולין דף קח

9.

מגיד משנה הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה א :

ומשיבשל משניהם וכו'. בפ' כל הבשר (דף ק"ח) חצי זית בשר וחצי זית חלב (שבשלן זה עם זה) אמר רב לוקה על אכילתו ואינה לוקה על בישולו וכו' ולוי אמר אף לוקה על בישולו ופסק רבינו כלוי לגבי רב דרב ולוי הלכה כלוי:

ה"מגיד משנה" מסביר, שהרמב"ם פסק כ"לוי" מפני שהכלל הוא, שבמחלוקת בין "רב" ל"לוי" – הלכה כ"לוי".

10.

מיהו "לוי".
"לוי" כנראה הוא אביו של רבי יהושע בן לוי, שהיה רבו של רבי יוחנן ובדורו של רבי חייא ושל רבי יהודה הנשיא. וחי גם בדורו של "רב".
ב"אטלס עץ חיים" מביא כמה חכמים בשם לוי. הראשון שבהם הוא "לוי בר סיסי" מראשוני אמוראי ארץ ישראל והיה חביב על רבי יהודה הנשיא.

ויש חכמים נוספים בשם "לוי" שהם אמוראים, שהיו מביאים דברי תנאים. ומצינו אצל כמה אמוראים שמסרו מימרות של תנאים.

ומדוע הלכה כ"לוי"? אם מדובר באמורא יותר מאוחר מהאמורא "רב", אולי בגלל הכלל הכללי של "הלכה כבתראי".

11.

בנושא זה ה"יד מלאכי" מאריך מאד, ובתחילת דבריו מצטט את דברי ה"מגיד משנה" שהבאנו בפתיחה.

כלומר, אין מקור בגמרא שאומר במפורש את הכלל ש"הלכה כלוי" נגד "רב".

12.

יד מלאכי כללי התלמוד כלל תקנט: - רק חלק מדבריו מצוטטים.

רב ולוי הלכה כלוי, כ"כ הרב ה"מגיד" [מובא בסוגייתנו] רפ"ט מהלכות מאכלות אסורות לדעת הרמב"ם וכן ראיתי למרן בכ"מ סוף הלכות תעניות ובב"י א"ח סי' תק"ס שכתב לדעת הרמב"ם דפסק כלוי נגד רב וכן נגד שמואל משום דגדול מרב ושמואל הוה

הביא הוכחה גם מסוגייתנו - מסכת סוטה דף מט.

13.

"לוי" היה "גדול" גם מ"רב" וגם מ"שמואל". מה פירוש "גדול"?

הביא דבריו הר"ב שיירי כנה"ג בכללי התלמוד אות ל"ח ומדשתיק ליה ש"מ דאודויי אודי ליה וכ"כ עוד הב"י בא"ה סי' ז' והבאר שבע סוף סוטה ודרך הקדש דף ט' ב'
ואני המך לבי מהסס בהאי כללא דמי הגיד לו למרן ז"ל דלוי גדול מרב ושמואל הוה ואי משום דאמרינן בסוף פ"א דסנהדרין [דף] י"ז ב' למדין לפני חכמים היינו לוי מר' הלא גם רב למד לפני ר'

גם "לוי" וגם "רב" למדו לפני רבי יהודה הנשיא.

13.1

וכדאמרינן בפרק ראשית הגז [דף] קל"ז ב' דהוו נפקי זיקוקין מפומיה דרב לפומיה דרבי ומפומיה דר' לפומיה דרב וכפירש"י שם שהיו נושאים ונותנים בהלכה ועיין כתובות [דף] ס"ט א' ובסוף יומא [דף] פ"ז א' רב הוה פסיק סדרא קמיה דר' וע"ע פרק אלו טריפות [דף] נ"ד א' וביצה [דף] כ"ד ב' ומבית דינו של ר' נמי הוה כדמוכח בהניזקין [דף] נ"ט א' דא"ר אנא הואי במניינא דבי רבי ומינאי דידי מנו ברישא
וכ"כ הרמב"ם בפתיחת חבורו שרב ושמואל היו מבית דינו של רבינו הקדוש ויתר על זה המדקדק היטב שם בדבריו בלבבו יבין דלדעתו ז"ל רב ושמואל גדולים מלוי הוו דהא חשיב לרב ושמואל בהדי י"א גדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבי ולא חשיב ללוי בהדייהו

הרמב"ם קובע ש"שמואל" ו"רב" היו בבית דינו של רבי יהודה הנשיא. ו"לוי" לא נמצא ברשימה של בית דינו של רבי יהודה הנשיא

13.2

ואחרי מופלג יצא לאור עולם ספר חזון נחום על סדר טהרות ושם דף כ"ג א' ראיתי שכבר קדמני בדקדוק זה תגל נפשי באלהי וע"ש שסיים וז"ל עלה בידינו דהרמב"ם ס"ל דרב היה גדול מלוי וכן בכל מקום מוזכר בש"ס רב קודם לוי וכו' עד ומ"מ בימי רבי שמואל חשוב מלוי...

["סדר" הבאת החכמים / סדר הבאת החכמים / ]

חשוב לציין שהראב"ד, שם, חולק על הרמב"ם ואומר ששמואל ורבי יוחנן לא היו בבית דינו של רבי יהודה הנשיא, ואילו דווקא "לוי" כן היה בבית דינו. משמע שהראב"ד כן סובר ש"לוי" היה "גדול" – לפחות - משמואל.

הוא מוכיח ש"רב" גדול מ"לוי" כי כך הוא מוזכר תמיד בש"ס לפני "לוי". [הערה: מי סידר את סדר הופעתם בש"ס? בבית המדרש כך הזכירו אותם או שמא "עורך הגמרא" כך סידר? נראה לי כאפשרות השניה.]

14.

וראה כסף משנה על הקדמת הרמב"ם :

ואלו הם גדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבינו הקדוש וכו': כתב הרב ר' אברהם בן דוד. א"א לא היה שמואל ור' יוחנן כו' וזה המאסף אסף מדעתו ולא ידע על מה עכ"ל.
ויש לומר שטעם רבינו דשמואל גדול היה בימי רבי דאמרינן (בפ"ק דב"מ פ"ה ב) דהוה בעי רבי למסמכיה אלא דלא אסתייעא מילתא. וכיון דהוי חזי למסמכיה למה לא יהיה נחשב מבית דינו של רבי.
ו"רבי יוחנן" אמת הוא שהיה קטן כדאיתא בפ' ראשית הגז (דף קל"ז ב) דאמר ר' יוחנן דהוו זקוקין דנורא נפקין מפומיה דרב לפומיה דרבי ולא ידע מאי קאמרי.
וא"כ לא היה מבית דינו של רבי מכל מקום למד תורה ממנו. וכבר כתב רבינו שאע"פ שאלו קבלו מרבינו הקדוש ועמדו במדרשו, ר' יוחנן קטן היה.
ורב הושעיא למה לא יהיה מבית דינו של רבי והרי הוא חבירו של רבי חיים וכדאמרינן בעלמא (חולין קמ"א א) כל ברייתא דלא מתניא בי ר' חייא ובי רבי הושעיא לא תותבון מינה בי מדרשא
ורבי ינאי ובר קפרא גדולים היו בימי רבי ולמה לא יהיו מבית דינו.
ומה שכתב אבל "לוי" ורבי ביסא וכו' יש לומר שלא בא רבינו למנות כל החכמים שהיו בבית דינו של רבי עד שיקשה עליו למה לא מנה אלו:

כלומר, לפי דברי ה"כסף משנה" יתכן שגם לפי הרמב"ם "לוי" היה בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא, והרמב"ם לא הכין רשימה "סגורה", אלא הביא רשימה חלקית בלבד.

15.

וחזרה לסוגייתנו - מסכת יומא דף כד:

רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ט הלכה ב:

אף על פי שהזרים מוזהרין שלא יתעסקו בעבודה מעבודות הקרבנות אין חייבין מיתה אלא על עבודה תמה לא על עבודה שיש אחריה עבודה, ואין הזר חייב מיתה אלא על ארבע עבודות בלבד, על הזריקה ועל ההקטרה ועל ניסוך המים בחג ועל ניסוך היין תמיד.

הרמב"ם פוסק כרב ולא כלוי, ולכן הוא מונה רק את ארבעת העבודות שעליהם הזר חייב מיתה, והוא לא מונה את תרומת הדשן שעליה נחלקו רב ולוי.

16.

כסף משנה הלכות ביאת המקדש פרק ט הלכה ב:

[ב] אף על פי שהזרים מוזהרים וכו' אין חייבין מיתה אלא על עבודה תמה וכו'. בזבחים (דף קט"ו) אהא דתנן אין חייבין עליה משום זרות ובפרק שני דיומא (דף כ"ד). ומ"ש ואין הזר חייב מיתה אלא על ד' עבודות בלבד וכו'. מימרא דרב פרק שני דיומא (דף כ"ד) ואף על גב דלוי פליג ואמר אף תרומת הדשן פסק רבינו כרב והתם יליף לה מדכתיב ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה ופירש"י עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן. עבודה תמה עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם וכן הקטרה בקומץ מנחה ובאיברים ופדרים וכן ניסוך היין בכל השנה וכן המים בחג:

ה"כסף משנה" מסביר שהרמב"ם פוסק כרב ולא כלוי. ומתוך סגנונו משמע שהיה עדיף לפסוק כ"לוי". הוא לא מסביר מדוע. אולי הוא מסתמך על מה שה"מגיד משנה" אמר במקור שהבאתי לעיל, שהכלל הוא שהלכה כ"לוי" נגד "רב" [אמנם ה"כסף משנה" לא הכיר את ה"מגיד משנה"].

16.1

נראה לי שהוא מנמק את פסיקת הרמב"ם כ"רב" בגלל הדיון בגמרא בדרשתו [הסבר דחוק!]

17.

משנה למלך הלכות ביאת המקדש פרק ט הלכה ב:

[ב] ואין הזר חייב מיתה אלא על ד' עבודות בלבד כו'. מימרא דרב פ"ב דיומא (דף כ"ד ב) וכתב מרן ואף על גב דלוי פליג ואמר אף תרומת הדשן פסק רבינו כרב כו'. ובירושלמי בפירקין הביאו מחלוקת זה בשם רבי יוחנן ור"ל ר"י מחייב ולפי זה הי"ל לפסוק כר"י:

הוא מתייחס להערת ה"כסף משנה". ומשמע ממנו שהיה צריך לפסוק כלוי נגד רב. ומעניין מאד שהוא עצמו לא מזכיר את שיטתו שהלכה כלוי נגד "רב" בהלכות מאכלות אסורות [שהבאתי למעלה] וממילא יותר קשה על הרמב"ם בסוגייתנו!

17.1

והוא מוסיף, שבירושלמי משמע שהמחלוקת בסוגייתנו היא בין רבי יוחנן וריש לקיש, ורבי יוחנן בירושלמי סובר כלוי כאן בסוגייתנו בבבלי. ובמחלוקת בין שני חכמים אלה הכלל הוא שהלכה כרבי יוחנן - וממילא כ"לוי" בסוגייתנו - ומובן פסק הרמב"ם. [מוכח מכאן שהרמב"ם הכריע כירושלמי בניגוד לבבלי !!!]

הערה: יתכן שהמחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש זהה למחלוקת בין לוי ורב שחיו בדור שלפניהם!

[הערה: אולי "עורך הגמרא" או בבבלי או בירושלמי שינו בכוונה את שמות החכמים - בין לוי ורב לרבי יוחנן וריש לקיש - כדי שהדורות הבאים יפסקו לפי כללי הפסיקה הידועים יותר - במחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש! - רעיון דומה אומר הרב אברמסקי לגבי המחלוקות בש"ס בין רב ושמואל, שלפעמים עורך הגמרא שינה את שמם לשמות אחרים כשלא התאים לכללי הפסיקה בין רב ושמואל]

17.2

וראה ב"מתיבתא", "אליבא דהלכתא", עמוד כג, הערה ג, שמקשה עוד על כך שהרמב"ם פסק כ"רב" נגד "לוי":

1.
ב"בית יוסף", אורח חיים, סימן תקס [שם בטעות מצויין לסימן תקח] מובא, שהכלל הוא שהלכה כלוי נגד רב [כמו שציטטנו גם מה"משנה למלך"] וזה לשונו: "ופסק הלכה כלוי משום דגדול מרב ושמואל הוה":


2.
קשה על הרמב"ם מכך שבהמשך הגמרא יש דיון בבעיה שהעלה רבא. ובעיה זו של רבא היא רק לפי שיטתו של "לוי", ומשמע מכך שהאמורא רבא וגם ה"סתמא דגמרא" [שדנים בעניינו] פוסקים כ"לוי", ובמקרים כאלה אין מכריעים לפי כללי הפסיקה הנקודתית בין שני האמוראים, אלא לפי פסיקת הגמרא עצמה - לפי הכלל שהלכה כמי שדנים אודותיו - "מדשקיל וטרי אליביה".

ומיישב את הרמב"ם, שאחר כך הגמרא מביאה סיוע - "תניא כוותיה" גם לשיטת "רב" וגם לשיטת "לוי", וממילא לא חלים כלל כללי ההכרעה [שני הכללים לעיל 1+2] בין שני האמוראים הללו, וממילא ההכרעה היא כפי פשט הפסוק, והרמב"ם מכריע כהסברו של "רב"!

17.3

ולפי זה נראה לי לומר דבר חדש ["חידוש"]: כנראה שאם הביטוי "תניא כוותיה" מובא לטובת כל אחד מבעלי המחלוקת הרי משמע מכך, שהגמרא קובעת שיש סברא לפסוק ככל אחד מהם והיא במכוון לא מכריעה [ובזה היא מודיעה לנו שאין להכריע לפי כללי ההכרעה הרגילים!!!], והרמב"ם הכריע כסברתו - לפסוק כרב!



תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר