הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ההוא מרבנן"; "לדידי מפרשא לי..."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
סוטה מו ע"א
א"ר אבהו, בעי מיניה מר' יוחנן:
משיכת עול בכמה?
א"ל: כמלא עול.
איבעיא להו: לארכו או לרחבו?
אמר להו ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה, לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן:
משיכת עול לרחבו טפח.
ולימא טפח!
הא קמ"ל, שיעורא דעול טפח הוי.
למאי נפקא מינה?
למקח וממכר.
כמו שכתבנו על מסכת סנהדרין דף כ:
1.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
כל היכא דאמרינן 'צורבא מרבנן' פירוש בחור, ו'ההוא מרבנן' תלמיד חכם זקן. תענית פרק קמא (ד א) גבי ההוא דאמרינן ההוא [צורבא] מרבנן דרתח אורייתא כו', ופירש רש"י ז"ל צורבא מרבנן בחור כמו ביעי דצריבן, יום טוב פרק ביצה (ז א), תלמיד חכם זקן לא קרו ליה 'צורבא מרבנן' אלא 'ההוא מרבנן' קרו ליה, עד כאן לשון (רש"י).
וההפרש שבין 'חכם' ל'תלמיד חכם', 'חכם' יודע לדרוש מעצמו דבר הלכה, ו'תלמיד חכם' יודע להבין ולשמוע דבר הלכה ואין יודע לדרוש מעצמו. ועיין ברש"י מתניתין דיומא (יח ב), אם חכם הוא, דורש.
כלומר, "ההוא מרבנן" פירושו – תלמיד חכם זקן.
1.1
אבל לא ברור, מכיון שאחר כך השל"ה מגדיר את ההבדל בין "חכם" – שיודע לדרוש ל"תלמיד חכם" – שאינו יודע לדרוש. זאת אומרת ש"חכם" יותר חשוב מ"תלמיד חכם", אם כן, כשהגדיר "ההוא מדרבנן" – "תלמיד חכם זקן" האם באמת כוונתו ל"תלמיד חכם" שהוא זקן? [ ועדיין לא הגיע למדרגת "חכם"?]
2.
בספר "יחי ראובן":
" ההוא מדרבנן וי' פלוני שמיה, הא דלא קאמר בהדיא א"ל ר' פלוני בלא ההוא מרבנן, משום דעדיין אינו ידוע ומפורסם
שמקשה ומתרץ בבית המדרש וזה תחילת קושיותיו בהלכה כעת. אבל יש לחקור דבמקום אחר כשאומר ההוא מרבנן אינו מזכיר שמו ובכאן מזכיר."
הוא שואל מדוע הגמרא - לפעמים - לא מסתפקת בציון שם החכם ומדוע היא צריכה להודיענו שהוא "ההוא מרבנן"? והוא עונה שביטוי זה מציין שהחכם אינו ידוע ואינו מפורסם בדיונים בבית המדרש, והדין הזה שהגמרא מביאה בשמו הוא "תחילת קושיותיו בהלכה כעת" כלומר, זאת הלכה שהחכם המסויים אומר בראשית דרכו ההלכתית.
2.1
שואל המחבר, אם כן מדוע שם החכם לעיתים מוזכר עם ההקדמה "ההוא מרבנן" ולעיתים הוא מוזכר רק בשמו?
2.2
שאלתו מעט תמוהה, שהרי בהחלט יתכן שישנן הלכות שאמר בראשית דרכו ואלה מצויינות עם פתיחה של "ההוא מרבנן", ואילו ההלכות שאמר כשמעמדו התבסס נאמרו בציון שמו בלבד.
2.3
יש לציין: יש כמה "רב תחליפא". בכל הש"ס הביטוי "ההוא מרבנן... ורב תחליפא שמיה" - מופע יחידאי בש"ס.
לכאורה נראה מכך שיתכן שבפעם הראשונה שנשמעו דבריו בבית המדרש ציינו זאת "ההוא מרבנן ורב... שמיה" ואחר כך כשכבר התקבל בין החכמים נזכר בדרך הנפוצה "אמר רב..."
2.4
אולם אם נבדוק דוגמא אחרת: "ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה" - כבסוגייתנו במסכת סוטה דף מו - 7 מופעים בש"ס, וכן כ- 30 פעם "אמר רבי יעקב", מוכרח מכאן שדבריו "בראשית דרכו" נמסרו כמה וכמה פעמים.
3.
ונראה להוסיף: בסוגייתנו יש לזה משמעות נוספת:
א"ר אבהו, בעי מיניה מר' יוחנן:
משיכת עול בכמה?
א"ל: כמלא עול.
רבי אבהו - תלמיד מובהק של רבי יוחנן - מציג בעיה שנשאלה לרבי יוחנן ואת תשובת רבי יוחנן.
3.1
תשובת רבי יוחנן לא סיפקה את התלמידים ומעוררים בעיה נוספת אודות תשובת רבי יוחנן:
איבעיא להו: לארכו או לרחבו?
3.2
על כך מעיד רבי יעקב:
אמר להו ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה, לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן:
משיכת עול לרחבו טפח.
כך הוא ההסבר לתשובת רבי יוחנן. משמע בפשטות שרבי יעקב שמע זאת מרבי יוחנן באופן אישי ובמפורש. או שכך הוא הבין מדברי רבי יוחנן ומשמע שעדותו מקבלת.
4.
לגבי הביטוי "לדידי מפרשא לי...":
מסביר ה"יד מלאכי" כללי התלמוד כלל שע :
לדידי מפרשא לי מיניה דר"פ, מלשון זה נראה שדק טפי בשמעתיה כ"כ הכ"מ פ"ה מהלכות תפלה הלכה י' לדעת הרמב"ם ז"ל ואיכא למידק על זה לכאורה דהא בפרק הגוזל ומאכיל דף קי"ב ב' [בבא קמא דף קיב] קאמר מר עוקבא לדידי מפרשא לי מיניה דשמואל דהא דמקבלין עדים שלא בפני בעל דין כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא וכו' והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות עדות השמיט להא דמר עוקבא ופסק להלכה כרבי יוסי בר חנינא דאמר כגון שהיה הוא חולה או עדים חולים יע"ש, וכן בפרק המקבל דף ק"ס א' ובפרק חזקת הבתים דף ל"ה ב' [בבא בתרא דף לה] ובדוכתי אחריני מצינו זה הלשון דלדידי מפרשא לי וכו' והרמב"ם ז"ל פסק דלא כוותיהו דוק ותשכח
4.1
לכן נלע"ד ברור דלא כתב כן הכ"מ אלא דווקא היכא דתרי אמוראי פליגי אליבא דאמורא אחרינא וחד מינייהו נקט הך לישנא דלדידי מפרשא לי מיניה וכו' דאז שייך שפיר למימר דמדנקט הך לישנא נראה שדקדק טפי בשמעתיה כששמעה מפומיה דמאריה יותר מחבירו וכההיא דפרק אין עומדין דף ל"ד ב' [ברכות דף לד] דעלה אמרה לשמעתיה הכ"מ דר"ש בן פזי קאמר משמיה דריב"ל כ"ג בסוף כל ברכה וברכה וכו' ור"י בר נחמני קאמר לדידי מפרשא לי מיניה דריב"ל כ"ג תחילת כל ברכה וברכה וכו' אבל היכא דפליגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו וחד מינייהו קאמר לדידי מפרשא לי וכו' אז לא שייך לומר שנפסוק הלכה כההוא דאמר לדידי וכו' מטעמא דדק בשמעתיה רק פסקינן הלכתא כפי הכללים המסורים בידינו כן נ"ל פשוט דעת הכ"מ ודוק:
לפי מסקנתו יוצא, שביטוי זה לא מחדש דבר אם הוא לא בא בהקשר של מחלוקת אמוראים.
4.2
ובסוגייתנו אמנם אין מחלוקת אבל כיוון שדינו של רבי יוחנן נשאר ב"איבעיא" לכן דברי רבי יעקב נועדו להכריע בבעיה [כאילו להכריע במחלוקת אמוראים] ולכן מתאימים כאן דבריו הראשונים של ה"יד מאלכי" - לעיל בסעיף 4 - שדבריו נפסקו להלכה.
4.3
וכך באמת פוסק הרמב"ם - כרבי יעקב - "כטפח".
5.
לפי כל הנ"ל יוצא שרבי יעקב מכונה בסוגייתנו "ההוא מרבנן" כדי להדגיש שהיה מוסמך מאד למסור את דברי רבי יוחנן כהווייתם, ולא כאמור לעיל בסעיף 2.3.
