טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
לא גירה דובים לתינוקות – דוב סורי
"אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות, שנאמר: ויעל משם בית אל והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח, אמרו לו: עלה שהקרחת עלינו את המקום ... ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים – רב ושמואל, חד אמר: נס, וחד אמר: נס בתוך נס. מאן דאמר נס - יער הוה, דובים לא הוו; מאן דאמר נס בתוך נס - לא יער הוה ולא דובים הוו. וליהוי דובים ולא ליהוי יער? דבעיתי" (סוטה, מו ע"ב).
פירוש: אָמַר ר' יוֹחָנָן מִשּׁוּם (בשם) ר' מֵאִיר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַוֶּה את חבירו וְאינו מִתְלַוֶּה שאינו מוכן שילווהו כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וראיה לדבר שֶׁאִילְמָלֵי לִיוּוּהוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ לֶאֱלִישָׁע לֹא גֵּירָה דּוּבִּים לַתִּינוֹקוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ", שאילו היו מלווים אותו היו מגרשים את הנערים הקטנים. אגב כך מפרשים מה כוונת דבריהם, אָמְרוּ לוֹ: עֲלֵה צא מכאן, שֶׁהִקְרַחְתָּ עָלֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם, שגרמת לנו נזק, משום שהם היו מתפרנסים מהספקת מים טובים ליריחו והוא המתיק את המים שבתוך העיר, ולא היה עוד צורך בהם ... נאמר "וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים" רַב וּשְׁמוּאֵל נחלקו בכך, חַד [אחד] מהם אָמַר: נֵס היה זה. וְחַד [ואחד] מהם אָמַר: נֵס בְּתוֹךְ נֵס. ומסבירים: מַאן דְּאָמַר [מי שאומר] שהיה זה נֵס יַעַר הֲוָה [היה] באותו מקום, אבל דּוּבִּים לֹא הָווּ [היו] שם ונעשה נס ונוצרו. מַאן דְּאָמַר [מי שאומר] שהיה זה נֵס בְּתוֹךְ נֵס לֹא יַעַר הֲוָה [היה] שם וְלֹא דּוּבִּים הָווּ [היו] שם. ושואלים: ולמה הוצרך לעשות נס בתוך נס? וְלֶיהֱוֵי [ושיהיו] דּוּבִּים וְשלֹא לֶיהֱוֵי [יהיה] יַעַר שעצם היער לא היה בו נס כלל! ומסבירים: דִּבְעִיתִי [שהדובים מפחדים] בשטח גלוי. אבל בתוך היער, שהוא מקומם, הם מתנפלים אפילו על בני אדם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: דוב חום סורי שם באנגלית: Syrian brown bear שם מדעי: Ursus arctos syriacus
נושא מרכזי: נס הדובים של אלישע
הזיהוי של הדוב כבעל החיים הידוע לנו בשם זה איננו נתון לויכוח ולספקות (בניגוד למשל לברדלס). התאור בגמרא (מגילה, יא ע"א) של מבנה גופם מתאים למוכר לנו: "... ותני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין בשר כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב". מפרש שם רש"י: "מסורבלין - מלובשין בבשר". הדוב אכן בעל פרווה שעירה מאד שאיננה קיימת באף אחד מהטורפים באיזורנו מסורבל ועבה בשר. את המימרא "אין להם מנוחה כדוב" ניתן לפרש על רקע סוג המזון אותו הם אוכלים. הדוב אוכל כל אך ניזון בעיקר מצמחים על חלקיהם השונים: פירות, פרחים, זרעים ואיברי אגירה. הם אוכלים פטריות וחרקים ופרטי מזון קטנים אחרים. סוג זה של מזון מחייב פעילות ממושכת לאורך היום על מנת לספק את כמות האנרגייה הדרושה לבעל חיים כה גדול. משקלו של הדוב הסורי מגיע ל – 150-250 ק"ג (משקל תת המין של אלסקה הוא 780 ק"ג). לשם השוואה הרי שמשקל אריה בוגר גדול במיוחד עשוי להגיע ל – 260 ק"ג.
עונשם של ה"נערים הקטנים" הגיע אמנם בדרך נס (או ניסים) אך למרות זאת עולים מדברי הגמרא והמפרשים גם שיקולים ריאליים הכרוכים בהתנהגות הדובים. שיקולים אלו סובבים בעיקר סביב שאלת ותשובת הגמרא: "וליהוי דובים ולא ליהוי יער? דבעיתי". התשובה לשאלה מעוררת קושי עקרוני שהרי אם מדובר בנס "התקצר יד ה'" מלברוא דוב שאיננו כפוף למגבלות ההתנהגותיות של דובים "בשר ודם"? תשובה כללית לקושי זה ניתן למצוא במפרשים היוצקים תוכן ריאלי לחלק מהתאורים הניסיים בתורה. ברמב"ן (שמות, טז ו') אנו מוצאים: "והנכון בעיני כי היה הפלא במן גדול מאד. כי השלו הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו כדרך העולם, אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה בשמים כענין מעשה בראשית, והוא מה שאמרו בו שנברא בין השמשות". הרמב"ן מבחין בין נס המן שהוא "נס טהור" לבין נס השליו שהיה כרוך בתופעות טבעיות. ההבדל בין הניסים הוא אולי ה"הכרח" כדברי רבינו בחיי (שמות, יא פ"ד): "... אבל אצל המאמינים ידוע כי בחצי הלילה היתה המכה בכוון ברגע התחלת מאדים וכן העידה התורה, כי אין הקדוש ברוך הוא משנה הטבע אלא אחר ההכרח ולצורך גדול ורצה להשתמש באחד ממשרתיו שהוא מאדים, כדי להרוג בשונאיו וכענין שאמרו במבול: (ברכות נט א) נטל כוכב אחד מכימה והביא מבול לעולם וכו'".
את תשובת הגמרא "דבעיתי" מפרש רש"י: "הדובים להתגרות בהם כשאין מקום קרוב להם לנוס ולהתחבאות וכשהן קרובים ליער יוצאין בהבטחה". מתוך ההסבר לתשובת הגמרא נוכל להסיק כיצד הוא הבין את שאלתה. השאלה הייתה מדוע היה צורך ב"נס בתוך נס" (שני ניסים) ולא די היה בנס הדובים בלבד. תשובת הגמרא היא שדובים אינם תוקפניים כאשר אין בעורפם יער שאליו הם יכולים לסגת(1). השאלה המתבקשת היא, כמובן, מדוע היה צורך לברוא יער יש מאין ולא די בבריאת דובים שאינם פוחדים? על פי העקרון בו פתחנו הדברים מובנים שהרי באופן טבעי דובים פוחדים מבני אדם אם אין להם מחסה. שאלה שעדיין נותרה פתוחה היא מדוע אם כן נברא היער שלא בדרך הטבע. תשובות לשאלות שהעליתי מובאות ב"דף על הדף":
"בגמרא: וליהוי דובים ולא ליהוי יער וכו'. וצ"ב, וכי עדיף לחדש יער יש מאין, מלגרות בהם את הדובים אף מבלי שיהיה להם מקום להתחבאות. ועוד הלא כל הדובים של נס היו לצורך תפקידם זאת, והרי ניתן לברוא דובים שאין מפחדים גם בלי יער, ולמה הוצרך הנס של יצירת היער. ועיין בזה דברים נעימים שכתבם הסטייפלער זצ"ל והועתקו בספר משמני הארץ כאן:
ונ"ל, דהנה יש להעיר למה נבראו דובים ולא איזה חיה חדשה קיימת בעולם. והפשוט דאע"פ נס אין הדרך לחדש מושגים שלא נבראו בששת ימי בראשית. ואף שהדובים והיער שנעשו כאן נתחדשו עכשיו, מ"מ יסוד המציאות של הדוב והיער בשורשו מששת ימי בראשית הוא. ולכן מאחר שדרך הדוב שלא להתגרות מבלי שהוא סמוך ליער, לייצר דוב בלי הטבע הזאת בריאה חדשה היא, והוא יותר נס ויותר חידוש מבריאת חפצא שעיקר המציאות שלו קיימת מאז (קובץ קול התורה קובץ מ"ט ע' נא).
המהרש"א (חידושי אגדות) התמודד עם קושי זה באופן שונה ופירש ש"בעיתי" אינם הדובים אלא הילדים:
"ותצאנה ב' דובים גו' ח"א נס וח"א נס בתוך נס כו'. דאי לאו נס והיו שם הדובים מצויים ושכיחים היו מתייראים הקטנים לילך לשם, גם לא היה בו לתלות ביאת הדובים עליהם בקללת אלישע. ולפי זה יש לפרש הא דקאמר וליהוו דובים ולא ליהוי יער ומשני דבעיתי, היינו: אילו לא היה יער והדובים היו באים לכאן היו הקטנים נבעתין כשהיו רואין מרחוק הדובים, והיו בורחים להציל עצמם. ורש"י פירש דבעיתי על הדובים והוא דחוק כיון דביאתן בנס היה ודאי דלא הוי בעותים מלהתגרות בקטנים וק"ל".
אם ברצוננו לצמצם את מידת החריגה מדרך הטבע ניתן להציע שהנס לא היה בעצם בריאת הדובים יש מאין אלא בהופעתם בשעות היום. דובים חומים פעילים בעיקר בלילה ולכן לא חששו ה"נערים הקטנים" להגיע אל קרבת היער. בדרך כלל דובים אינם תוקפניים ואף נמנעים ממגע עם האדם. עימות בין בני אדם ודובים עלול להתרחש אם הם חשים מאויימים או מוטרדים ואילו בסיפור "נס הדובים" הדובים יזמו התקפה מחוץ ליער. הדובים שיצאו מהיער הצליחו ללכוד את הנערים ללא קושי משום שמהירות הדוב החום עשויה להגיע ל - 48 קמ"ש (מהיר בהרבה מהאצן המהיר בעולם). עיקר הסכנה בדובים הוא במפגש עם נקבות המטופלות בגורים. ייתכן וגם כאן היו אלו נקבות שתקפו את הנערים וכפירושו של הרד"ק (מלכים, ב', ב כ"ד): "שתים דובים - נקבות היו וכו'".
דוב סורי: צילם בגן חיות: אלי גרינברג
הרחבה
במשנה (סנהדרין, פ"א מ"ד) אנו לומדים: "הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתן בעשרים ושלשה. רבי אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה. רבי עקיבא אומר מיתתן בעשרים ושלשה". קבוצת חיות זו מופיעה באופן זהה ובהקשר של גרימת נזק וסכנה לאדם במשניות נוספות: "משנה: חמשה תמין וחמשה מועדין ... ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק, והאדם, הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש, הרי אלו מועדין וכו'" (בבא קמא, טו ע"ב). "הארי הדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונס וכו'" (בבא מציעא, צג ע"ב).
שנים מבין המינים ברשימה, הדובים והאריות, הוזכרו בגמרא כמסוכנים במיוחד: "אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים" (עבודה זרה, טז ע"א). האיסור המיוחד על מכירת האריה והדוב נובע אולי מכך שהם היו בעלי החיים שהירבו לאלפם יותר מאשר את שאר המינים. על אילוף הדובים כמו גם טורפים אחרים בתקופת חז"ל אנו לומדים במשנה: "רבי אלעזר אומר: בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין וכו'" (בבא קמא, טו ע"ב).
יש לציין שצמד מינים אלו, האריה והדוב, היו המינים שהנצחון עליהם היווה הוכחה לגבורתו של דוד (ראה הפסוקים להלן). ייתכן וכך, אכן, היה רצף האירועים ודוד פגש רק את מינים אלו ולכן סיפר רק עליהם אך ייתכן גם שמינים אלו היו המסוכנים ביותר. על הסכנה המיוחדת באריה והדוב ניתן ללמוד מדבריהם של לולינוס ופפוס אל טוריינוס שרצה להורגם: "... הרבה הורגים יש לו למקום, והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו, שפוגעין בנו והורגין אותנו וכו'". הצעה זו נראית סבירה מאד לאור כך שרמת הסכנה בזאבים, נמרים וברדלסים נמוכה יחסית.
מקורו הקדום של איזכור צמד בעלי החיים הזה כמסוכנים הוא בדברי עמוס: "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב, ובא הבית וסמך ידו על הקיר, ונשכו הנחש" (עמוס, ה' י"ט). על בסיס פסוק זה נאמרו דברי הגמ' בסנהדרין (צח ע"ב): "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו נחש. בא ואראך דוגמתו בעולם הזה: בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטר, דומה כמי שפגע בו ארי, נכנס לעיר פגע בו גבאי, דומה כמי שפגעו דוב, נכנס לביתו ומצא בניו ובנותיו מוטלין ברעב, דומה כמי שנשכו נחש וכו'".
הדוב המתואר במקרא ובספרות חז"ל היה קיים בארץ עד למלחמת העולם הראשונה. פרטים אחרונים ניצודו בחרמון בשנת 1917. הדוב שחי באיזורנו הוא מהמין דוב חום מתת המין הסורי. בתקופת המקרא תחום תפוצתו בארץ היה בחורש הים תיכוני ובבקעת הירדן. כריתת היערות והציד בעזרת נשק חם דחקו את הדוב עד להשמדתו הסופית.
התאורים בספרות חז"ל של הדובים כבעלי חיים מסוכנים עומד בניגוד מוחלט לתדמית השקטה והחביבה של הדובים. לעיתים משתמשים בהשוואה לדוב כדי לתאר אדם חזק מחד גיסא אך גם שקט ונוח לבריות מאידך גיסא. תדמית זו חדרה לעולם המושגים של הילדים ובובות דמויות דוב, ודובים כגבורי ספרות חביבים, נפוצים מאד בתרבויות שונות (בניגוד לזאב למשל). הדובים מעוררים סקרנות רבה בגלל דימיונם לאדם ביכולתם לעמוד זקופים ואף לצעוד על שתי רגליים במשך זמן רב. צורת טביעות הרגל של הדובים, ההולכים על כל כף הרגל, וגודלה מזכירים במידה רבה טביעות רגל אדם. בנוסף לכך כאשר דוב בוגר עומד גובהו דומה לגובה אדם. דובים מאולפים נפוצים מאד כחיית קרקס בגלל יכולת ההליכה הדו-רגלית שלהם ויכולתם ללמוד רכיבה על אופניים. יכולת הרכיבה על אופניים קשורה לחוש שיווי משקל מפותח הקיים באופן זה רק אצל האדם והקופים.
ההתייחסות החיובית אל הדובים טומנת בחובה סכנה לאדם שאיננו מודע לאפשרות שהם עלולים לתקוף. בגלל חוסר זהירות מתרחשות מדי פעם תאונות בהם מותקפים מבקרים בשמורות טבע וגני חיות. על תוקפנותם ומסוכנותם של הדובים אנו לומדים גם מפסוקים במקרא. דוד המלך אומר לשאול לפני הקרב עם גלית: "גם את הארי וגם את הדב הכה עבדך" (שמואל א', י"ז ל"ז) כהוכחה ליכולתו לנהל קרב. ובהמשך דבריו: "ה' אשר הצלני מיד הארי ומיד הדב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה" (שמואל א', י"ז ל"ז). ברור אם כן שהסכנה בשני בעלי חיים אלו גדולה. קיימת הקבלה בין הדוב והאריה ובינם לבין הבהמות הגדולות ביותר שאותם טורפים אלו סכנו עד לאחרית הימים. "ופרה ודב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן" (ישעיהו, י"א ז').
הדובים היו מסוכנים במיוחד לאחר שאיבדו את גוריהם. ייתכן והמושג דוב שכול התפתח על רקע מנהג שהיה שכיח לאסוף גורי דובים לצורך אילופם. בעצתו של חושי הארכי לאבשלום נאמר: "אתה ידעת את אביך ואת אנשיו כי גברים המה ומרי נפש המה כדב שכול בשדה" (שמואל ב', י"ז ח'). ובפסוקים נוספים: "אפגשם כדב שכול ואקרע סגור לבם" (הושע, י"ג ח'). "פגוש דב שכול באיש ואל כסיל באולתו" (משלי, י"ז י"ב).
(1) בפירושו לשאלת הגמרא כתב רש"י: "ליהוו דובים ולא ליהוו יער - מאי עבד ליה יער דקרית ליה נס". הסבר זה לכאורה לא ברור שהרי עצם בריאת היער היא נס גם אם אין לו תפקיד בעונש. ייתכן ורש"י הבין ש"נס" הוא לא רק עצם החריגה מדרך הטבע אלא יצירה של דבר חדש המשמש כלי לביצוע פעולה נדרשת. למשל במכות מצרים האש וגם הברד פגעו בתבואה: "מתלקחת בתוך הברד - נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם" (רש"י, שמות, ט כ"ד). שאלת הגמרא היא, אם כן, מדוע לדעה השנייה מדובר ב"נס בתוך נס" הרי ליער לא היה חלק בעונש. תשובת הגמרא "דבעיתי" היא שאכן גם היער הוא חלק מהעונש משום שבלעדיו הדובים היו פוחדים לטרוף. לענ"ד ניתן להבין את שאלת הגמרא באופן פשוט יותר ובמקום הניסוח המתייחס להיבט הלשוני ("מאי עבד ליה יער דקרית ליה נס"), השאלה היא, כמשתמע מלשון הגמרא, מדוע היה צורך לברוא את היער ("שיהיו דובים ולא יהיה יער").
רשימת מקורות:
מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 59-61).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 7 (עמ' 164-166).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
