הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"כל האומר דבר בשם אומרו..."

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

סוטה מ ע"א
 

ואמר רבי אבהו: מריש הוה אמינא עינותנא אנא, כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו
דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד,
אמינא לאו עינותנא אנא

1.

רבי אבהו התפעל מענוותנותו של רבי אבא דמן עכו.

2.
תיאור המקרה:
רבי אבא דמן עכו אמר נימוק מסויים לדין מסויים, וה"אמורא" [המתרגם] שלו כשלימד אחרים אמר נימוק אחר לאותו דין.

3.
רבי אבא דמן עכו לא הקפיד [לא כעס] על ה"אמורא" שלו.

4.
מכאן הסיק רבי אבהו שרבי אבא דמן עכו היה עניו מאד!

5.
רבי אבא דמן עכו יכול היה לכעוס על מי שכפוף לו [- ה"אמורא" שלו] על כך שלא הזכיר את דברי רבו אלא אמר טעם משל עצמו.

6.
ונשאלת השאלה הרי הכלל הוא- משנה מסכת אבות פרק ו - "... הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר +אסתר ב'+ ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי."

ומדוע ה"אמורא" לא אמר את הנימוק של רבו?

7.
ראה ב"מתיבתא - ובלכתך בדרך", "ילקוט ביאורים", עמוד רו, שמביא כמה הסברים:

7.1
ה"אמורא" חשב שההסבר שלו טוב יותר משל רבו, וממילא, נימוקו הוא "לטובת רבו".

7.2
ה"אמורא" כן אמר את דברי רבו [ולכן קיים את "כל האומר דבר בשם אומרו...], אלא שהוסיף עליו את דברי עצמו, ומכיוון שבכל זאת נראה כפגיעה בכבוד רבו הרי שיש בשתיקתו של רבי אבא דמן עכו משום ענווה גדולה.

8.
ונראה לי להוסיף הסבר:
אולי בסוגייתנו לא מדובר על דין/הלכה שחידש רבי אבא דמן עכו, אלא על נימוק לדין ידוע - "חד טעמא", וה"אמורא" או שהוסיף נימוק של עצמו, או שלימד ומסר רק את הנימוק של עצמו לאותו דין של רבי אבא דמן עכו. ממילא, לא עבר לגמרי על הכלל של "כל האומר דבר בשם אומרו...".

8.1
ה"אמורא" חשב שהנימוק שלו לדין של רבו יגרום לכך שהדין של רבו יובן טוב יותר.

8.2
אבל רבי אבהו הבין שבכל זאת רבי אבא דמן עכו היה צריך ל"הקפיד" על ה"אמורא" שלו כי הנימוק שלו - של רבי אבא דמן עכו - הומעט בחשיבותו, ובכך ששתק נחשב כעניו גדול.