דיוק וחידוש ברש"י
סוטה דף לח
עמוד ב
רש"י ד"ה ושמו את שמי. תלה הכתוב הדבר בהן להיות ברכה זו שימת שמו על עמו ולא עשאה צורך ישראל אלא צורך מקום:
הרש"ש מקשה בעמוד א על דברי הגמרא ושמו את שמי – שמי המיוחד לי, שהוא שם המפורש, ולדברי רש"י בפירושו עה"ת בפסוק ולא תשבעו בשמי לשקר אומר רש"י וז"ל ולא תשבעו בשמי. למה נאמר, לפי שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ, ז), יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד, מנין לרבות כל הכנויין, ת"ל ולא תשבעו בשמי לשקר, כל שם שיש לי. ומקור דברי רש"י אלו מתורת כהנים, וא"כ אין הכרח לומר ש"שמי" פירושו שם המיוחד לי כי יכול גם להתפרש כל שם שיש לי,
ונראה לחלק על פי דברי רש"י אלו - ברכה זו שימת שמו על עמו ולא עשאה צורך ישראל אלא צורך מקום, כי שימת שמו בדווקא הכוונה לשם המיוחד (ולכן גם הפסוק לא תשא את שם וכו' משמעותו שם המיוחד כי הלשון "תשא" כמו ו"שמו" פירושו נשיאה והרמה של שם השם), אבל הפסוק לא תשבעו בשמי לשקר הוא בכל שם שלי כי הוא ח"ו זילזול בה' ולא משנה באיזה שם.
