אמר רב משרשיא ערבא וערבא דערבא / אבי גרינבלט

סוטה דף לז ע"ב

בגמרא מובאת מחלוקת בין רבי לרבי שמעון בן יהודה כמה בריתות נכרתו עם כל איש מישראל בכל המצוות במעמד מתן תורה ובשתי המעמדות הנוספות.

לדעת רבי שמעון בן יהודה כל איש מישראל ערב כנגד כלל ישראל (קרוב ל 18 מילארד עפ"י חשבון המובא ברש"י במקום) ולדעת רבי מעבר לערבות שמציין רבי יהודה , כל איש ישראל ערב על הערבויות של כל אחד מישראל (והגענו למספר {בן 25 ספרות} אינסופי של בריתות).

הערבות שוזרת אותנו עם עוד נקודות המובאות בהמשך הלימוד במסכת וננסה להבין את מהותה של הערבות ובמיוחד מתוך פרשיות השבוע הקרובות.

יהודה מסכן את עצמו בכך שהוא מציע את עצמו לעבד במצרים כאשר מדובר בסכנת נפשות כמעט ודאית וטעמו מפורש : "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמור" , יהודה קיבל על עצמו ערבות ואחריות יוצאים מגדר הרגיל שכן בדבריו :"אנוכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לאבי כל הימים" ועפ"י המדרש, הכוונה לחטא בעוה"ז וגם בעוה"ב , ברור שמבחינה הלכתית הדברים אינם תקפים אך מהבחינה המוסרית יהודה חש שעליו להסתכן במצרים לאור התחייבותו לאביו.

הגמרא מביאה (ז,א) שרק לאחר תפילותיו של משה רבינו : "שמע השם קול יהודה ואל עמו תביאנו" על יהודה , הוא זכה להתיר את התחייבותו ולהכניסו אל מתיבתא דרקיעא.

מהו ענינה הפנימי של הערבות ?

ערבות מלשון עירוב דברים זה בזה , גוף אחד. בדיני ממונות , הערב אינו גוף חיצוני אלא נכנס לחלוטין תחת הלווה וכביכול הערב הוא זה שלווה את הכסף (חו"מ ,קכט,י-יא).

הנובע מכאן שיהודה ערב לבנימין וממילא אין נפק"מ אם יהודה ישאר עבד במצרים או בנימין שהרי הם כגוף אחד ולא מתקיים כאן האיסור "אין דוחין נפש מפני נפש" (חו"מ תכה,ב).

הסבר מהותי זה עומד ביסודם של גדרי ההלכה בדיני ערבות ונביא דוגמא אחת , אשה האומרת לראובן : תן מנה לשמעון ואתקדש אני לך בכך , האשה מקודשת מדין ערבות , הא כיצד ? כששמעון קיבל את הכסף הרי זה כאילו היא עצמה קיבלה את הכסף היות והיא ושמעון נעשו כאיש אחד מדין הערבות.

בסנהדרין (קיא,ב) מובא דיון לגבי חלוקת הארץ ומחלוקת בין ר"ל לר"י האם ניתן לחלק עיר אחת לשני שבטים והגמרא אינה מוכיחה מכך שירושלים נתחלקה ליהודה ובנימין (עוד לפני שידעו על ייחודה של ירושלים ועל כך שאינה נחלקת לשבטים) , היות ויהודה ובנימין עפ"י דברינו לעיל, למעשה מעורבים כשבט אחד מאז הערבות שיהודה קיבל על בנימין וכך אומר אחיה השילוני לירבעם : "ונתתי לך את עשרה השבטים והשבט האחד יהיה לו..." היינו לרחבעם בן שלמה . מה עם השבט השנים עשר ? יהודה ובנימין חשובים כשבט אחד , זו כוחה של הערבות.

עוד יש להוסיף כי סגולה נפשית זאת , עומדת ביסוד מידת המלוכה הטבועה ביהודה. כך היה במעשה תמר למרות הבושה הגדולה אך עדיין זה על מעשה שיהודה עשה וכך בנכונותו להיכנס תחת בנימין גם במעשה שלא עשה (ב"ר ,צח,ב בהאשמת בנימין) , וכך במעשהו של נחשון בן עמינדב בקריעת ים סוף (סוטה לז,א) זו כוחה של מלכות. הרמב"ם מתאר את סגולת המלך (הל' מלכים,ג,ו) "שלבו הוא לב כל קהל ישראל" , מי שיכול בליבו להכיל את כלל ישראל , ראוי למלוכה בישראל. כך נאמר בדוד מלך ישראל : "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" , דוד המלך כאשר שפט בצדק את העניים , היה משלם מכיסו את חובם של העניים כי הם כלולים בליבו של מלך ישראל.

ערבות זו עם הכלל , מצויה גם ביסודה של סגולת הכהונה . בזכות מה זכה אהרון בכהונה גדולה יותר ממשה רבנו?

"בשכר וראך ושמח בליבו – זכה אהרון לחושן המשפט על ליבו" (שבת קלט,א) . אהרון שמח בשמחתו של משה ממש כאילו היתה שמחתו שלו , מעורב עם משה לחלוטין אולם הרגשה זאת היתה גם הרגשתו של משה רבנו ואנו לומדים זאת מדברי דוד המלך : "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (אלו משה ואהרון) וממשיך הפסוק "כשמן הטוב על הראש היורד על הזקן זקן אהרון שיורד על פי מידותיו" ומבאר המדרש את הכפילות בפסוק "היה שמח כאילו על זקנו ירד" (ויקר"ר ג,ו) , זוהי ערבות משה ואהרון כאיש אחד.

ערבות זאת היא המכפרת על חטאי ישראל , כך מעילו של הכהן יכול לכפר על חטא לה"ר בישראל , כך המצנפת על גסי הרוח וכך המכנסיים על גילוי עריות וכן הלאה (עפ"י הגמ' ערכין ,טז) ולכן החושן על ליבו של הכהן ,כיוון ששם כלולים כלל ישראל.

כך אכילות הקרבנות ע"י הכהנים מכפרת על המקריבים שנאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם" , כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.

מתוך אותה סגולה ראינו בדף לח,ב כי כאשר הכהנים מברכים את העם , מתברכים גם העם אשר בשדות היות וכולם נמצאים בליבו של הכהן (אמנם מי שלא מתכוונים להתברך , לא "כופים" עליהם את הברכה ואכן לא יתברכו).

הברכה שהכהנים מברכים "לברך את עמו ישראל באהבה" מחדדת את מהותה של הכהונה , אהבת ישראל כתנאי לכל עבודות הכהונה.

"שלושה כתרים הן , כתר תורה , כתר כהונה וכתר מלכות" (אבות ד,יג) , המלכות מהותה בערבות , כך גם הכהונה והוא הדין בכל יחיד מישראל.

"כל ישראל ערבים זה בזה" ובאמת מהיכן החלה הערבות ? מנתינת התורה כפי שפתחנו את הדברים , במעמד הר סיני נטבע בנפשנו כי איננו פרטים , אלא כלל אחד וכל איש ישראל ערב על כל אדם מישראל ממש כמשה ואהרון.

המשמעות היא שכל מעשה שעושים אם לטוב ואם למוטב , האחריות היא כל איש מישראל גם לזכות וגם לחובה.

הערבות ההדדית , מחייבת קודם כל את עצמנו בדיוק כפי שכוהן גדול מזכה את הכלל , כך אנו מחוייבים לחוש ולכן "יחיד שעשה תשובה – מוחלין לו ולכל העולם כולו" (יומא פו) , כל איש מישראל יכול לכפר על כלל ישראל.

כך מבאר בעל התומר דבורה את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" : "כל ישראל הם שאר בשרו אלו עם אלו , מפני שהנשמות כלולות יחד , יש בזה חלק זה , ובזה חלק זה....ומטעם זה , ישראל ערבים ה לזה , מפני שממש יש בכל אחד חלק אחד מחבירו וכשחוטא האחד – פוגם עצמו ופוגם חלק אשר לחבירו בו , ולכן ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חבירו ועינו טובה על טובת חבירו...שהרי הוא – הוא ממש ומטעם זה נצטווינו – ואהבת לרעך כמוך".

מתוך הדברים , תובן סמיכות הפסוקים : "לא תשנא את אחיך בלבבך , הוכח תוכיח את עמיתך...לא תיקום ולא תיטור...ואהבת לרעך כמוך" , הכל ענין אחד , אם חשים אחדות ממילא לא תהיה שנאה ולא נקמה אלא אהבה בלבד ומתוכה תצא התוכחה היות ואכפת מכל אחד מישראל.

יהודה חידש לנו את הערבות ואהרון הכהן העביר אלינו את מהותה.

מלאכי, אחרון הנביאים מבטיח לישראל שיום יבוא "וערבה להשם מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (ג,ד) , למה פסקה להיות העבודה , לרצון ? מתי תשוב העבודה להיות לרצון? האם צריך תנאים מקדימים?

בפרק קודם מסביר הנביא מדוע פסקה עבודת הקרבנות להתקבל ברצון ע"י הבורא אולם עם ישראל כנראה לא הבין את "הרמזים" . עזיבת נשות ישראל ונשיאת נשים נכריות מבטאת פירוד כואב בעם ומכאן לומדים חז"ל : "כל המגרש את אשתו הראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (גיטין צ,ב) , המזבח אינו "מתפקד" בשעת הפירוד אלא רק בזמן אחדות ישראל ורק אז "וערבה להשם מנחת יהודה" .

נוסיף ונחבר את "וערבה" עם הערבות ההדדית ורק כאשר מעורבים זה בזה וחשים באמת כגוף אחד.

רק כאשר נגיע למציאות זו תתקיים בנו נבואת מלאכי : "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" ואז נזכה לנחמת הנביא "וערבה להשם מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות".

(יסוד הדברים מפי מו"ר הרב אביגדור הלוי נבנצאל שליט"א)