סקר
100 שנה לדף היומי - לולא מפעל הדף היומי:






 

סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 954

"האומר תן שטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור יחזור דברי רבי מאיר"

גיטין יא ע"ב


אדון של עבד כנעני שרצה לשחררו בשטר שחרור ע"י מסירת השטר לשליח, סובר ר"מ שגם אחר נתינת השטר שחרור לשליח יכול האדון לחזור בו כל עוד לא הגיע השטר שחרור לידי העבד. וחכמים סוברים שאינו יכול לחזור לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו.

יש לנו כלל גדול שכאשר מקנים לאדם דבר שנחשב זכות לקונה ניתן לזכות עבורו גם בלי ידיעתו, שהרי מסתבר שהאדם מעונין בדבר. אדם שמקנה מתנה לחברו יכול לזכות לו את המתנה ע"י אחר, וברגע שהאחר יעשה מעשה קנין במתנה, נחשבת המתנה קנויה למקבל, למרות שהוא אינו יודע מכך, וכיון שע"י זכית השליח זכה כבר המקבל, לא יוכל שוב הנותן לחזור בו, אבל דבר שנחשב לחוב לאדם אי אפשר לחוב לו אלא בפניו, ולכן במקרה שאדם עשה פעולת קנין ע"י שליח בקנין כזה שנחשב חוב לקונה, בזה יכול הנותן לחזור בו כל עוד לא הגיע הדבר ליד הקונה ממש, שהרי החפץ עדיין לא נקנה עד שלא הגיע ליד הקונה, ולא ניתן להקנות את החפץ בלי ידיעת הקונה ע"י שליח אם יש בזה חובה לקונה. מעתה שחרור של עבד כנעני יהיה תלוי בשאלה הזאת, אדם שזיכה שטר שחרור ע"י אחר האם הוא יכול אחר נתינת שטר השחרור לשליח לחזור בו או לא, רבי מאיר סבור שעד שלא הגיע השטר שחרור ליד העבד ממש, יכול האדון לחזור בו, משום שלפי ר"מ הרי זה חוב לעבד שישתחרר, כל זמן שהוא אצל האדון מזונותיו מצויים לו, והוא מותר בשפחה כנענית, השחרור לדעת ר"מ גורם לו הפסד, ברגע שהוא ישתחרר הוא הופך להיות לישראל גמור לכל דיניו מעתה הוא אסור בשפחה, ועליו לשאת אך ורק בת חורין, וכל איסורי העריות חלים עליו, כיון שכך סבור ר"מ שהשחרור נחשב לעבד כנעני לחוב. וכיון שהשחרור נחשב לחוב לא ישתחרר העבד עד שלא יגיע השטר שחרור לידיו ממש, ולכן יכול האדון לחזור בו אם הוא נתן את השטר שחרור לשליח. אבל חכמים סבורים שזכות היא לעבד לצאת מתחת יד רבו, שהרי כל זמן שהוא עבד הרי הוא משועבד עולמית, ומי לא מעונין בחרות, ולמרות שאסורי עריות חלים עליו מ"מ השאיפה לחרות לפי חכמים גוברת, ולכן השחרור עצמו נחשב כזכות לעבד, וכיון שכך ברגע שהשליח קבל את השטר שחרור, כיוון שזכין לאדם שלא בפניו, נמצא שהעבד כבר השתחרר בקבלת השליח, ולא יכול האדון לחזור בו.

מפורסם בפי העולם להקשות על ר"מ קוש' מפסוק מפורש בתורה. מתבהר בפר' משפטים שכאשר אדם מכה את עין עבדו או את עין אמתו, מצווה עליו התורה לשחרר את עבדו וכדברי הפסוק בשמות כא, כו, "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושיחתה, לחפשי ישלחנה תחת עינו, ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל ישלחנו תחת שינו". והנה בשלמא אליבא דחכמים שהשחרור נחשב זכות לעבד יש בזה טובה גדולה לעבד, אנו מבינים היטב את הרעיון שבצווי הזה, עבד כנעני שרבו התאכזר אליו וקטע את אחד מראשי אבריו, סביר שהתורה תעניש את האדון ותשחרר את העבד תמורת שינו, האדון משחרר את העבד תמורת הסבל של חסרון העין או השן או אחד מ-כד' ראשי איברים, אבל לפי ר"מ שסבור שעבד שיוצא לחרות הרי"ז חובה לעבד, יש לעבד בזה הפסד, איזו סברה יש שעבד כזה שרבו חבל בו צריך עוד לסבול את סבל החרות, לא די במה שרבו הכה אותו, הוא צריך גם לסבול מכך שיאסר בשפחה. רבים מהאחרונים שמביאים את הקוש' בשם מקשים העולם, ומתר' את הקוש' גם בשם העולם, שאדון כזה שחובל בעבדו בזה מודה ר"מ שזכות הוא לעבד לצאת לחרות, ולכן לא קשה מהפסוק שהרי הפסוק מדבר באדון כזה שחובל בעבדו ואז אין לך עבד שאינו רוצה להשתחרר תמורת חבלתו.

רבי אייזיק אב"ד סלונים בספרו עמק יהושע כותב שמדברי הירושלמי משתמע שחכמים ור"מ חולקים בכל האופנים, ז"א חכמים סבורים שזכות היא לעבד שיוצא מתחת יד רבו אפ' במקרים כאלו שהאדון מתייחס אל העבד בצורה יוצאת מן הכלל ומזונותיו מצויים לו בשפע, מ"מ סבורים חכמים שבעומק דעתו של העבד הערך של החרות שווה לו יותר מכל ההטבות והמעלות של עבדות, ומצד שני ר"מ הסובר שחוב הוא לעבד, סובר כך בכל האופנים בלא יוצא מן הכלל, גם כאשר האדון מתאכזר אל עבדו, מ"מ לפי ר"מ מעדיף העבד להיות סמוך על שולחן אדונו ולא להימנע מאיסורי העריות למרות שהאדון הוא אכזר וקשה לב, ומעתה חוזרת קושית העולם לפי ר"מ מה פשעו של אותו עבד שהוא צריך גם לסבול את סבל החרות.

במסקנת סוגיית הגמ' בדף י"ב. מתבאר שסברתו של ר"מ מתמקדת בכך שבעבד הכנעני כל עוד הוא בבית אדונו נחשבים לו חיים אלו כחיים עדיפים על חיי החרות, משום שהשפחה הכנענית זילה ליה, שכיחה ליה, פריצה ליה, חושש הוא בעומק לבו מההגבלות שיחולו עליו כאשר ישתחרר משום איסורי העריות, כל עוד הוא עבד, הרי חייו עם השפחה הכנענית בצורה המופקרת והפרוצה חביבים עליו, והנה עבד כנעני יש לו בעצם מקדושת ישראל, וכפי שהרמב"ם אומר בפ"ד מהל' איסורי ביאה, "יצא מכלל גוי ולכלל ישראל לא הגיע", אנו יודעים שעבד כנעני חייב במצוות כאשה, את העבד הכנעני יש חובה על האדון לטבול ולמול, יש לעבד הכנעני קדושה מעבר לכל גוי פשוט.

מעתה ניתן לתרץ את קושיית העולם כך: הגמ' במס' ברכות ה: לומדת שיסורים ממרקים עוונותיו של אדם קו"ח משן ועין, מה שן ועין שאינו אלא אבר אחד מגופו של האדם, בכ"ז כאשר העבד סובל מכך שנטלו ממנו ראשי אבריו הוא יוצא לחרות, יסורים הכואבים לכל גופו של אדם, על אחת כו"כ שאדם המתייסר ביסורים מתמרק ויוצא לחרות מעוונותיו, א"כ יש מקום לומר שבעצם העבד הכנעני שאוהב את חיי הפריצות, הרי זה משום שעדיין לא השתחרר לגמרי מהמדות המגונות והרעות הטבועות בטבע של הגוי, ברגע שאדונו מוציא את שינו או את עינו הריהו מיוסר, והיסורים ממרקים את העוונות, וברגע של עדינות נפש, מודה גם ר"מ שהערך של החרות הוא מעבר לכל הנאה אחרת, כל מה שמפריע אליבא דר"מ בעבד לרצות להשתחרר, הרי"ז משום שזילא ליה, פריצא ליה, אבל כאשר הוא מתייסר ועוונותיו מתמרקים וגופו מתעדן, ברגע המסוים הזה הוא ישאף לחרות, ולכן שפיר כתבה התורה שעבד שחבל בו רבו בראשי אברים יוצא לחרות. עד כאן תרוצו הנפלא של האדמו"ר מגור זי"ע.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)

תגובות

  1. ה חשון תשפ"א 04:17 שתי הערות | שאלתיאל

    המאמר מסתיים במילים. עד כאן תרוצו הנפלא של האדמו"ר מגור זי"ע. לא הצלחתי להבין איזה אדמו"ר מגור, וגם לא מובן מדוע לא הוזכר בתחילת התירוץ: והאדמו"ר מגור זי"ע מתרץ.... בכל המאמר צ"ל אדוניו ולא אדונו. אין כזו מלה. ראו רש"י בסו"פ מקץ.

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר