צנון בגליל וכותבות דיריחו
בבא בתרא קמו ע"א - ע"ב
"אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתו תותרנית היא, ונכנס אחריה לחורבה לבודקה; אמר לה: ריח צנון אני מריח בגליל, אמרה ליה: מן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלנא ביה!".
צריך ביאור מה ענין צנון, למה בגליל, מדוע כותבות, ולמה דוקא דיריחו.
ואם נאמר שנשא עמו צנון או כותבת – קשה, שעיקר חסר מן הספר ולמה לא נזכר הדבר כלל בגמרא.
אלא שצנון הוא מלשון צינה. ובמילים ריח צנון בגליל רמז לה שנצטננה אהבתו לה כקור ההרים הגבוהים שבגליל, היות ואמרו לו שחסרת חוש ריח היא, ואפה גלול וחתום.
ענתה לו מניה וביה בלשון יריחו מלשון ריח. מי יתן ותתחמם אהבתנו כטבע התמרים הגדלים דוקא ביריחו החמה, להיותה הנמוכה שבערי הארץ. ובמקום החום הריח ניכר היטב, וביחוד ביריחו, כמו שאמרו במסכת יומא דף לט ע"ב: "עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת".
וביקשה שיתקיים בה כמו במסכת מגילה דף יג ע"א: שנתקיים וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר, דוקא משום שנלקחה בחדש טבת הקר – "יֶרַח שנהנה גוף מן הגוף".
דבר אחר, אמרו במסכת סוטה דף מט ע"א:
"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: טהרה (שפסקה מישראל. רש"י) - בִּטְּלָה טעם וריח, מעשר - ביטל שומן דגן. רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא (שמינה ויש בה ריח טוב ומין תמרים הוא לעצמן. רש"י), שקלה כרכה בסודריה. אתא רבה בריה, אמר ליה: מורחינא ריחא דחינוניתא, אמר ליה: בני, טהרה יש בך! (לפיכך מריחה לך ולא בטל הריח מאצלך. רש"י) יהבה ניהליה".
ושם בע"ב אמרו: "בעקבות משיחא - חוצפא יסגא... והגליל יחרב".
כלומר שתחילת החורבן הוא בגליל, ככתוב בישעיהו ח, כג: הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן גְּלִיל הַגּוֹיִם. הפסוק עוסק בתחילת גלות עשרת השבטים, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין דף צד ע"ב. וכך כתב בילקוט חדש משיח תחיית המתים לעתיד לבא (לרבי ישראל ב"ר בנימין מבלזץ שנת ת"ח) באות מג: "משיח יתגלה תחילה בגליל (זוהר ח"ב דף ז ע"ב), כי שם התחיל הגלות". וכן כתבו משם הגר"א.
אם כן בגליל פסק הריח תחילה, ועל כך התלונן אותו אדם. ואמרה לו אשתו מי יתן לנו מכותבות דיריחו, שהן אותן תומרתא דחינוניתא בעלות הריח הטוב, שכן ביריחו תחילת כיבוש ארץ ישראל.
