גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקפ"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת סוטה
דף כב ע"א

בענין שכר פסיעות, ואימתי מותר לעשות על מנת לקבל פרס?

ה'מגן אברהם' פוסק לגבי הליכה לבית הכנסת (או"ח סימן צ סקכ"ב) : "... ואם יש ב' בית הכנסת, מצוה לילך להרחוקה, דשכר פסיעות יש", ומקורו טהור מהא דמסופר במסכת בבא מציעא (קז.): "אשכחינהו רבי אבא לתלמידיה דרב, אמר להו מאי אמר רב בהני קראי (דברים כח, ג) 'ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה'... ואמרו ליה, הכי אמר רב: 'ברוך אתה בעיר' - שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת, 'ברוך אתה בשדה' - שיהו נכסיך קרובים לעיר... ואמר להו: רבי יוחנן לא אמר הכי, אלא, 'ברוך אתה בעיר' - שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך, אבל בית הכנסת לא, ורבי יוחנן לטעמיה דאמר שכר פסיעות יש...". ופירש"י שם דרבי יוחנן לטעמיה, היינו כאן במסכת סוטה, דאיתא (כב ע"א): "אמר רבי יוחנן, למדנו יראת חטא מבתולה וקיבול שכר מאלמנה... קיבול שכר מאלמנה, דההיא אלמנה דהואי בי כנישתא בשיבבותה, כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דרבי יוחנן, אמר לה, בתי, לא בית הכנסת בשיבבותך, אמרה ליה, רבי, ולא שכר פסיעות יש לי", ופירש"י: "וקיבול שכר מאלמנה - שהיתה טורחת עצמה יותר מן הצורך כדי לקבל שכר, כדמפרש ואזיל, למדנו, שיטריח אדם עצמו במצוה לקבל שכר יותר". ומכאן מקורו טהור של המג"א, שיש להעדיף ללכת לבית הכנסת הרחוק יותר, בגלל שכר הפסיעות שיש בכך. והגם שיש חולקים על המג"א (ראה שד"ח כלל א אות קפד), אכן רוב הפוסקים נקטו כפסקו (עי' א"ר שם; שו"ע הרב שם סקי"ב; משנ"ב שם סקל"ז).

והנה, בשו"ת 'הלכות קטנות' (ח"א סי' רכג) מצינו ענין זה במענה שהשיב על שאלות מעניינות, וז"ל: "שאלה, מה הן המצות ש'אדם דש בעקביו'. תשובה... שהכוונה, מצעדי גבר כשהולך לדבר מצוה, שנחשבים לו, כדאמרינן 'שכר פסיעות איכא'. ומה ששאל עוד, למה לא נבראו כנפים לאדם, וחז"ל (סנהדרין צב:) אמרו שלעתיד לבוא הקב"ה עושה כנפים לצדיקים. תשובה: כדי שלא יהא קל לדבר עבירה, ושיהיה לו שכר פסיעות, ובעוד שהולך לחטא, רגליו יעכבוהו, ויחזור יצרו צעדי אונו, ותשליכהו עצתו גם בדרך כשהסכל הולך".

ואמנם פירושו בדברי רז"ל - "מצות שהאדם דש בעקביו" - כבר הקדימו 'רבינו בחיי' על הפסוק "והיה עקב תשמעון" (דברים ז, יב), שכתב שם דברים נוראים, וז"ל: "... ועוד יכלול 'עון עקבי יסובני' (תהלים מט, ו), שבא להזהיר על אותן מצוות שהוא חייב לפסוע בהן, והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש ולבקר את החולים וללוות את המתים ולנחם אבלים, כל אלו מצוות של פסיעות ושכרן גדול, וכבר אמרו חז"ל (ברכות ו:) שאפילו בשבת מותר לו לרוץ לביהכ"נ וכו', ואם אינו מקיים מצוות של פסיעות, אותו עון יסובהו ליום הדין, זהו 'עון עקבי יסובני'. וכן אם פוסע לדבר עבירה אותו עון יסובהו ליום הדין כמו כן, שכן מצינו בבתו של רבי חנינא בן תרדיון וכו', הא למדת שהאדם נוטל שכר על פסיעותיו כפי הדרך שהוא הולך בה" וכו'.

ובעיקר דברי הגמרא בסוגייתנו העיר רבינו החיד"א ב'פתח עינים', הלא אין זה מן המובחר לייחל לשכר פסיעות, דהא שנינו (אבות פ"א מ"ג): "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס". ומיישב, שאין הכוונה שאותה אלמנה היתה כוונתה על מנת לקבל פרס, אלא שממה שמקבלים שכר על הפסיעות, יש להוכיח שמצוה מן המובחר היא הליכה למקום רחוק יותר, ולכן שפיר יש להדר אחריה.

אמנם, בספרו 'ככר לאדן' יישב החיד"א קושיא זו באופנים אחרים (וע"ע 'פתח עינים' ר"ה ה.), דהנה בהא דאיתא במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ג): "ותן שכר לפסיעותיך", הקשה שם, והתנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס, ועי"ש שהביא מדברי 'חידושי הר"ן' (פסחים ח:) שמשנה זו משנת חסידים היא, ולא נאמרה לכל אחד. ולפי זה היה מקום ליישב, כי סתם בני אדם מותרים להדר במצוות בכדי לקבל שכר. אולם בהמשך הוכיח מדברי התוס' (פסחים שם ד"ה שיזכה) שאזהרת המשנה 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס' נאמרה על כל אחד ואחד, ולא כדברי הר"ן, וכתב בזה: "ונראה דטעם התוספות משום דלשון 'אל תהיו כעבדים', משמע דהיא אזהרה כוללת אכולי עלמא נייחא, דאי משנת חסידים לא הוי ליה למימר 'אל תהיו' וכו', אלא הכי הול"ל 'הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס', ותו לא, וא"כ לדעת התוספות אמאי תני הכא: תן שכר לפסיעותך".

וכתב ליישב על פי דברי התוס' (פסחים שם), שמה ששנינו אל תהיו כעבדים וכו', "היינו בכהאי גונא שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה, תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה, אבל מי שאינו תוהא ומתחרט הרי זה צדיק גמור", ומחדש, שכל זה לא שייך כי אם ב'על מנת לקבל פרס' בעולם הזה, כי בעוה"ז שייך עדיין שיהא תוהא על הראשונות, משא"כ במתכוין ע"מ לקבל פרס בעוה"ב, לא שייך כן, כי אז כבר לא שייך שיחזור בו האדם על מה שעשה. "ולפי זה ניחא אותה שאמרו... א"ר יוחנן למדנו קבול שכר מאלמנה דאמרה 'רבי, ולא שכר פסיעות יש', דהתם נמי בשכר העוה"ב מיירי והא שרי, דבשכר העוה"ב לא משכחת תוהא" (עעו"ש. וראה 'דברי סופרים' לר"צ הכהן זצ"ל אות ד).

עוד תירץ: "אי נמי כפי מה שתירץ הרב מהר"ש פרימו ז"ל לקושית התוס' דמאי דתנן הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לק"פ, היינו בעיקר המצות, אבל אם מוסיף על חיובו בתוספת, שרי ע"מ לקבל פרס... לפ"ז בההיא אלמנה - היה תוספת, דהוה בי כנישתא בשביבותא, וטרחה למיתי לבי מדרשא דר"י, בזה התוספת יש שכר פסיעות, ומצי למעבד ע"מ לק"פ, והיינו דאמר ר' יוחנן, 'למדנו קבול שכר מאלמנה', דבתוספת שרי על מנת לקבל פרס, ובכגון זו הוי בריתא דידן דקתני 'תן שכר לפסיעותך' (עי' מהרש"א לעיל יד.).