אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים בואו חשבון"
דרכי המלחמה ביצר הרע הנלמדים מסיחון וחייליו
כידוע בכל מקום שהגמרא דורשת מקרא בלשון 'מאי דכתיב', אות היא שישנה קושיא כל שהיא בפשוטו של מקרא, ושמחמתה יש לפרש את הפסוק על פי דרשה, אף שלעיתים הפסוק יוצא מידי פשוטו. כאן מבאר הרשב"ם, שעצם הפסוק מיותר ואין צורך שייכתב, שכן ההלכה ש'עמון ומואב טיהרו בסיחון' הקובעת שאותם שטחים שנכבשו על ידי סיחון מותרים בכיבוש על ידי ישראל ואינם בכלל האזהרה 'אל תצורם ואל תתגר בם', נלמדת כבר מהפסוק הקודם 'והוא נלחם במלך מואב הראשון', ומשכך אין צורך יותר לכתוב זאת שוב, ורק לדרשה כתב משה רבינו פסוק זה.
אמנם המלבי"ם ("התורה והמצוה" במדבר כא, כז) מבאר שישנה קושיה בגופו של מקרא. שכן הפסוק אומר 'על כו יאמרו המושלים' – והיינו מושלי המשלים, אך אם כך יש להקשות שמובן הפסוק הוא שאלו רק משלים ומליצות, והאמת היא שאין זה משל כלל – אלא אכן כך היו הדברים שסיחון נלחם במואב וכבש את עירם חשבון. והסביר המלבי"ם, שמעצם הפסוק למדים את דרכי מלחמת היצר ואת החשבון המדוקדק בה עליה להיעשות. שכן הפסוק מדבר על שתי מלחמות שאף שהן אירעו במציאות – אינן אלא כמשל לעומת 'המלחמה הגדולה' מלחמת היצר. המלחמה הראשונה היתה מלחמת סיחון במואב. באותה מלחמה נחל סיחון ניצחון מוחץ על ממלכת מואב וכבש ממנה את חשבון. כוחו ועוצמתו של סיחון הגיעו משני מקומות, א. תבונתם הצבאית שלו ושל חייליו שידעו לחשב את המערכה בצורה כזו שבה יהיו קרובים לניצחון ורחוקים מכישלון. את התובנה הזו אך הנציחו באותה עיר מואבית שכבשו כאשר קראו לה חשבון, כדי להנציח את זאת שכיבושה היה מכח אותו חשבון נכון. ב. חיילי סיחון היו ממושמעים בצורה מוחלטת למלכם סיחון, בשונה מחיילי מואב הגאוותנים ובלתי ממושמעים.
אך הנה במלחמתו השניה – זו שערך סיחון עם ישראל, שם הפסיד ולא עמדה לו עורמתו ותבונתו הצבאית, ולא זו בלבד אלא אדרבה אותה משמעת שהביאה לו ולחיילותיו את הניצחון במערכותיהם הקודמות, היא שגרמה להם להיאבד עד האחרון שבהם. שכן מלחמה זו היתה נגד ה' ועמו.
ובנמשל – אף במלחמת היצר על האדם לדעת כיצד לנהוג. שכן תחילה עליו לנקוט בתכסיס הראשון – חשבון. שכאשר יחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, ממילא יחדל מחטא. והתכסיס השני – עליו לנהוג כאותו עיר בן חמור שבעליו אינו צריך לדקרו במרדע שבידו, ודי לו בשיחה קלה כדי להטותו לדרך הישר. ואף האדם עליו להשליט בעצמו את כוח השיחה והדיבור שהוא השכל, וכפי שמנהיגים את עצמם הצדיקים המשליטים את שכלם על גופם, וכפי שנהגו חייליו של סיחון ששמעו בקול ההגיון של מלכם, ולא כחיילי מואב הגאוותנים שלא חישבו את דרכיהם ולא צייתו למלכם.
ובכל זאת צריך האדם להיזהר שכן אף כאשר הולך אך ורק אחר שכלו, עליו להישמר שלא להילכד בבור היוקשים ולא לחשוב בשכלו הרהורי כפירה ומינות, כי אז שמיעתו לשכל – מלך הגוף, עלולה להובילו לאבדון, כפי שאירע לחייליו של סיחון שצייתו למלכם אף כאשר הורה להם להילחם בעם ה', ואבדו.
*
נקודה נוספת המוקשית בדרשה זו עורר כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב זי"ע ("דברות קודש" חקת תשנ"א), שיש להקשות מי הם שצריכים לבוא חשבון - הלא אותם שמושלים ביצרם בהכרח שכבר עשו את חשבונו של עולם – ומחמתו אכן מושלים ביצרם. וביאר, שפירוש הגמרא הוא שאלו הצדיקים המושלים ביצרם הם שיקראו לאחרים שעדיין לא זכו למשול ביצרם בואו יחדיו ונחשב חשבונו של עולם. ועתה אף מדוקדק היטב לשון הגמרא 'בואו' והיינו שאומרים לאחרים בואו ונחשב חשבונו של עולם, שעל ידי אמירתם הזו משפיעים אף על אחרים לחשב חשבונו של עולם ולהיות מאותם הזוכים למשול ביצרם.
