סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 951

"ברוך בכלל, ברוך בפרט, ארור בכלל, ארור בפרט, ללמוד וללמד לשמור ולעשות"

סוטה לז ע"א

רש"י מסביר את דברי הגמ' כך: ברוך בכלל ברוך בפרט: כל הברכות והקללות נאמרו בהר גריזים ובהר עיבל בכלל ופרט, "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת" הרי זה ברוך בכלל, "ארור אשר לא יקים" הרי זה ארור בכלל, וכל אחת ואחת בפרט: (ברוך וארור) ברוך בפרט "ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה" ארור בפרט "ארור אשר יעשה פסל ומסכה" וכן כולן. 

ז"א מפרשת הברכות והקללות שבהר עיבל אנו למדים שעל כל המצוות בכללותם ניתנה ברכה למקיים אותם וקללה למפר אותם, ולכל מצוה בפני עצמה ניתנה ברכה למקיים אותה וקללה למפר אותה. ללמוד וללמד לשמור ולעשות מסביר רש"י: "כל המצוות כולן טעונות ארבעה אלה ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכתיב ולמדתם אותם את בניכם הרי כאן ארבע מצות לכל מצוה" ז"א כל מצוה ומצוה שנצטוינו בה יש בה ארבעה חלקים, יש בה את החלק של ללמוד כמו שנאמר ולמדתם אותם, יש בה מצוה של לשמור, יש מצוה של עשיה, ויש מצוה של ללמד, ומכאן שכל מצוה שנצטוו בה ישראל ניתנה באופן של כפול ארבע, ואף אותם כפולי ארבע יש לנו ארור וברוך בכלל, ובפרט, וכך ממשיך רש"י הרי כאן 4 מצוות לכל מצוה ועל ארבעתם נמסרו ארור וברוך בכלל ובפרט, ברוך אשר ילמדו, ארור אשר לא ילמדו, ברוך אשר ילַמדו ארור אשר לא ילַמדו וכן לשמור וכן לעשות, לכל אחד 4 בריתות, ברית לברוך בכלל, ברית לברוך בפרט, ברית לארור בכלל, ברית לארור בפרט, עד כאן הסבר תחילת דברי הברייתא, כשהבריתא מסיקה מכאן, שעל כל מצוה ומצוה נכרתו הרבה בריתות וכפי שמתבאר בהמשך הגמ' שמס' הבריתות מגיע למס' גבוה מאד, אין לך כל מצוה ומצוה שלא נכרתו עליה 48 בריתות של 600355. 
הגאון מסוכטשוב בהקדמתו לספר "אגלי טל" בו עוסק הגאון בהל' שבת, אנו מוצאים נמוק למדני מענין בהקדמה לספר, מדוע בחר הגאון לפתוח את ספריו בספר על הל' שבת, וכך נאמר שם: "ובחרתי להדפיס תחילה בהל' שבת יען שבמס' סוטה איתא שכל מצוה ומצוה נכרתו עליה ארבעה בריתות ללמוד, וללמד, לשמור, ולעשות, ומבואר שללמוד וללמד הוא חלק מחלקי המצוה, ומובן עפ"ז שכשם שלגבי שמירת שבת בפועל התבאר שהרי מצוה זו שקולה לכל המצוות, והמחלל שבת הרי הוא כאילו כפר בכל התורה, כן החלק של ללמוד וללמד בהל' שבת שקול כללמוד וללמד של כל המצוות. ז"א כשם שהמקיים מצות שבת בפועל הוא מקיים מצוה כזו עליה נאמר שהיא שקולה לכל המצוות כך הלומד הלכות שבת הרי הוא מקיים מצות למוד באופן ששווה כלמוד כל המצוות כולם, ועפ"ז ממשיך הגאון בהגהה שם בהקדמה, וכך גם ביור"ד, ליישב דברי תוס' תמוהים במס' יבמות. 

הגמ' במס' יבמות דף ה. מבדילה בין איסור השווה בכל שאיסורו חמור יותר, לבין איסור שאינו שווה בכל שאיסורו קל יותר. הגמ' שם מתייחסת לאיסור של תגלחת זקן שהרי נא' בתורה להדיא שאסור להשחית פאת זקן, איסור זה נחשב לאיסור קל יותר ביחס לאסורים אחרים משום שאיסור זה אינו שווה בכל הואיל ואינו נוהג בנשים. אשה אין בה את הלאו של לא תשחית פאת זקניך שהרי אין לאשה זקן, ולכן אפ' באופן שצמח לאשה זקן היא אינה מצווה באסור זה, אי לכך נחשב האיסור של השחתת זקן ללאו שאינו שווה בכל, ואיסור זה קל יותר לגבי כמה ענינים של דחיות כפי שנתבאר שם בסוג'. תוס' במקום מעירים, שכל האיסורים שבתורה שאינם אסורים אלא לכהנים, כגון גרושה לכהן הדיוט, אלמנה לכה"ג, לא נחשבים לאיסורים קלים יותר ביחס לדחיות, למרות שהם איסורים שאינם שווים בכל, שהרי איסורים אלו אינם נוהגים אלא בכהנים, מ"מ כיון שבגרושה לכהן, ואלמנה לכה"ג, העבירה היא בין על הגבר ובין על האשה, נחשב האיסור הזה לאיסור השווה בכל, הוא נוהג בין בגברים ובין בנשים, למרות שהוא לא נוהג בכל הגברים, אלא אך ורק בכהנים, מ"מ נקרא האיסור הזה איסור השווה בכל, ואיסורו חמור ככל איסור שבתורה, משא"כ האיסור של גלוח פאת זקן, הוא ורק הוא נחשב לאסור קל, משום שהוא אינו שווה בכל, כיון שאינו שווה בנשים, ז"א שכדי שהאיסור יחשב לאיסור שאינו שווה בכל הוא צריך להיות דווקא איסור כזה שנוהג בזכרים ולא בנקבות, אבל איסור שנוהג בין בזכרים ובין בנקבות, אבל הוא לא נוהג בכל הזכרים, אלא רק במעוט זכרים, בכהנים, לא נחשב איסור כזה לאיסור שאינו שווה בכל ע"כ דברי התוס'.

הגאון רע"א בספר דרוש וחדוש למס' כתובות ל. עומד משתומם על דברי תוס' אלו מהי הסברה שאיסור כזה שאינו נוהג אלא בכהנים שהם מבחינה מספרית מיעוט בטל ביחס לכלל ישראל נחשב לאיסור השווה בכל. ואיסור של גלוח פאת הזקן הנוהג בכל ישראל אלא שאינו נוהג בנשים נחשב לאסור שאינו שווה בכל, מדוע מה שדבר שאינו נוהג בכלל ישראל לא משווה לאסור שם של איסור שאינו שווה בכל. הגאון רע"א מיישב את קושיתו בדרך פלפול.

בעל האגלי טל על סמך דברי גמ' אלו במס' סוטה מיישב להפליא את סברת התוס'. כיוון שבכל מצוה יש גם חלק של ללמוד וללמד ולשמור, וחלק העשיה אינו אלא חלק אחד מארבעת החלקים, לא ניתן להגדיר את מצוות הכהונה כמצוות שאינן שוות בכל, שהרי סו"ס שלושת חלקי המצוה שוות בכל, כל אדם בישראל מצווה ללמוד הלכ' קמיצה של מנחה, והל' איסור של אלמנה לכה"ג, וכאשר הוא לומד את המצוות האלו הוא בודאי מקיים מצות ת"ת. הרי שכאשר הקב"ה ציוה על הכהנים לקיים מצוות מסוימות אמנם את הצד המעשי הוא הטיל רק על הכהנים, אבל את החלק של ללמוד וללמד ולשמור, הוא הטיל על כלל ישראל, ולכן אין אפשרות לקרא לאסורי הכהונה איסור שאינו שווה בכל, משא"כ נשים, שכאשר הקב"ה ציווה את הנשים על המצוות שבהן הן מצוות, הוא ציווה אותן לכתחילה רק על חלק העשיה, שהרי נשים פטורות הן בלמוד התורה, נמצא שהנשים כאשר הן נצטוו במ"ע שאין הזמן גרמא, או במצוות ל"ת, הן לכתחילה נצטוו אך ורק על חלק העשיה, ומכאן שמצוה כזו של גלוח פאת זקן שאינה נוהגת בנשים כלל וכלל, לא בחלק העשיה ולא בשאר החלקים, רק איסור כזה יכול להקרא אסור שאינו שווה בכל.

אותה גמ' במס' סוטה מביאה את הגאון להוסיף חדוש נפלא נוסף בעניני דיומא, הגמ' במס' גיטין בדף לז. מתייחסת לענין שמיטת כספים. ידוע שכל חוב שעברה עליו שנת השמיטה שוב אין בידו של המלוה לגבות את החוב, הוא עובר על ל"ת של לא תגוש, ומקיים במה שהוא משמט, את מ"ע של ואת אחיך תשמט ידך. הגמ' שם במס' גיטין משחזרת את ההסטוריה של קיום מצות השמיטה, וכך אומרת שם הגמ' "משחרב הבית בטלו שמיטין ומדאורייתא אין השביעית משמטת, והתקינו חכמים מצות שביעית מדרבנן זכר לשביעית". כך שבימינו שביעית היא מדרבנן, רש"י בגיטין מסביר "זכר לשביעית שלא תשתכח תורת שביעית". הגאון האבני נזר ביו"ד ח"ב סי' תס"ג רואה את דברי תוס' באור מענין ע"פ דברי הגמ' אצלנו בסוטה, וכך כותב הגאון, רש"י כתב בגיטין דשמיטה בזמן הזה מדרבנן זכר לשביעית היא כדי של תשתכח תורת שביעית, דהיינו אף שבזה"ז אינו נוהג שביעית במעשה, מ"מ גם בזמן הזה לא בטלה, דהא על כל מצוה נכרתו 4 בריתות ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כדאיתא בסוטה לז. ונהי דלקיים בזמה"ז אינו מדאורייתא, מ"מ ללמוד וללמד ולשמור, הוא מדאורייתא בזמה"ז, וחששו חז"ל דאם ישכחו תורת שביעית גם ללמוד וללמד ולשמור לא יקיימו, נמצא שהשביעית בזמה"ז אינו רק זכר למצוה שהיתה פעם, אלא שהיא סייג למ"ע מן התורה הנוהגת כיום, מצות שביעית בללמוד וללמד ולשמור. ולדברים נימה אקטואלית, בימינו שנת השביעית למרות שהחלק של הלעשות בעוונותינו אינו קיים ואנו מקיימים אותו רק מדרבנן, מ"מ מצות שביעית עדיין נוהגת מהתורה לחלקי המצוה של ללמוד וללמד ולשמור, ודברים אלו הם מדאורייתא, ואמנם מסופר שחסידי הגאון בעל האבני נזר שבאו לא"י עם הגיע שנת השביעית התעוררו ללמוד בעיון את הל' שביעית וללמדם כדי לקיים ע"פ דעת רבם את חלקי מצות שביעית מדאורייתא גם בזמן הזה.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)