סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקפ"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת סוטה
דף ה ע"א

 

"אתי דכא" ו"אני את דכא" - אלו ואלו דברי אלקים חיים, הא כיצד?

 

בפסוק (ישעי' נז, טו) "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח", פליגי רב הונא ורב חסדא במכילתין (ה ע"א): "חד אמר, אתי דכא (-אני מגביהו עד ששוכן אצלי, והיינו, אשכון את דכא. רש"י), וחד אמר, אני את דכא. ומסתברא כמאן דאמר אני את דכא (-אני מרכין שכינתי אצלו. שם), שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה". נלכה נא ללקוט ולאחוז בסנסנים ברמיזת הדברים במאמר זה.

בספר 'תשואות חן' להרה"ק ר' גדלי' מליניץ זי"ע (ליקוטים ד"ה שמעתי) כתב: "שמעתי מפי הקדוש המנוח הרב מוה"ר זוסיא מאניפאלי, שפעם אחד היה מתווכח עם אחיו המפורסם מוהר"ר אלימלך, שאחד מהם שהעיקר היא שיהיה האדם מקודם שפל רוח לתכליתו, עד שמגודל השפלות יבוא אחרי כן להבין גדולת הבורא ב"ה, ואחד מהם אמר בהיפוך, שיסתכל מקודם בגדולת הבורא ב"ה, ומצד זה יבוא אח"כ להכרת שפלות עצמו על נכון, ושאלו את הרב המגיד מוה"ר דוב בער זצוק"ל, שיכריע ביניהם עם מי האמת, וצדקו יחדיו דברי שניהם בעיניו, ואמר, שאלו ואלו דברי אלקים חיים הם, אך מדרגה זו שחושב קודם שפלות עצמו היא מדרגה הגדולה מחברתה, ע"כ. ונראה שזה היא הפלוגתא בדברי רז"ל על פסוק 'מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח', שחד אמר 'אתי דכא', היינו, שיקדים מקודם לחשוב גדולת הבורא, ואידך שהניח הפסוק על פשוטו 'מרום וקדוש אשכון ואת דכא' [כי למ"ד 'אני את דכא', מתפרש הפסוק כפשוטו, שהקב"ה ישכון במרום וקדוש, ומשם ישכון אצל ה'דכא' (ראה רש"י ישעי' שם), סובר אופן הב' הנ"ל, שיקדים להכיר שפלות עצמו" (ראה 'שפתי צדיקים' פר' בשלח).

ביאורים שונים העלו בספרים הקדושים בזה על דרך 'אלו ואלו דברי אלקים חיים'. ה'פנים יפות' (פר' נשא ד"ה ישא ה') כתב: "יש לפרש עפ"י מ"ש הכתוב (תהלים כד, ג) 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו', ענינו, לפי שהצדיקים... מתעלים למעלה מעולם לעולם, אמנם אמרו חז"ל בעירובין דף נ"ד ע"א על מה שכתוב (במדבר כא, יט כ) 'וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא', 'כיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות', ואם הגיס דעתו, הקב"ה משפילו' וכו', וכל שכן בעולמות עליונים דכתיב (תהלים נ, ג) 'וסביביו נשערה מאוד', כמו שמצינו לגבי משה אשר העידה התורה עליו שלא קם כמוהו, והוא מפני גודל ענותנותו דכתיב (במדבר יב, ג) 'והאיש משה עניו מאוד', דאף דהגדילו הקב"ה עמד בענותנותו כמו שהיה בתחילה, והיינו דכתיב 'ומי יקום במקום קדשו', שעמד במדרגת הענוה כבתחלה, והיינו דכתיב 'ואת דכא ושפל רוח', ואמרו חז"ל בסוטה 'רב הונא ורב חסדא חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא', ושניהם דברי אלקים חיים, שבתחלה יהיה משכן הקב"ה שכינתו עד דכא, ואם הוא עומד בזכותו מגביהו הקב"ה למעלה".

מאידך, מצינו בדברי תלמידו, רבינו ה'חתם סופר', שדרך גם בדרך זה ובאופן הפוך, וז"ל (תו"מ פר' ויצא ד"ה והנה סולם): "ויש לומר אלו ואלו דברי אלקים חיים, דודאי מי שהוא עניו הקב"ה מגביהו, כמה דאיתא במס' עירובין דף נ"ד ע"א 'וממדבר מתנה', 'אם אדם משים עצמו כמדבר שהכל דשין בו תורה נתנה לו במתנה, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות', ואם מגיס לבו הקב"ה משפילו וכו'. והקב"ה מנסה את האדם אם אחר שמגביהו יחזיק עדיין במדת ענוה... ואם ישאר בענותנותו אז ראוי שתשרה עליו שכינה, כי 'אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על עניו' כדאמרינן במס' נדרים דף ל"ח ע"א. ולכן מתחלה, 'אתי דכא' - הקב"ה מגביהו, ואחרי כן כשלא עזב מקומו ועדיין בשפלות וענוה, אז 'אני את דכא', שכינה שורה עליו...".

ביאור נוסף איתא ב'דרשות חתם סופר' (ח"א דרוש לשבת זכור תקנ"ד): "...ואלו ואלו דברי אלקים חיים, דשני מיני דכאות רוח יש, יש השמחים בה' אלקיהם וששים בעבודתו, המכירים גדולתו ואהבתו, המעריכים ערך נפשם נגד ה' אלקיהם ושמחים ומסתפקים עי"ז במה שחננם, מתרפקים על דודת אהבתו, ועליהם ועל כיוצא בהם נאמר 'אתי דכא', שהקב"ה מגביהו למעלה עליונה שישכון אתו עמו, אמנם לא כן הגברים הענוים ונכנעים לשפלות נפשם, חכרם יום מותם, ועברו עליהם צרות ותלאות עברו ראשם, אותה הכניעה אינה גורמת להגביהו, כי 'עוז וחדוה במקומו' כתיב (דה"א טז, כז)...", כלומר, כי הדבר תלוי בשורש שפלות הרוח של האדם, כי אם השפלות נובעת בגלל ההתבוננות בגדלות הבורא ב"ה, אזי הענוה ושפלות רוח היא מתוך שמחה והתרפקות על דודת אהבה, זוכה הדכא להתעלות למעלה למעלה, אשר בו נאמר 'עוז וחדוה במקומו', ובאם השפלות רוח נובעת מתוך הזכרת יום המיתה, וצרות ותלאות העוברים על האדם, סוג כניעה כזו מעורבת בעצבות, ואינה גורמת להגביה את הדכא, ואזי מתקיים בו רק 'אני את דכא'.

רעיון נוסף העלה הגאון ר' שלמה קלוגר זצ"ל (ראה 'חכמת התורה' פר' צו עמ' מב), וז"ל: "לפענ"ד נראה דשניהם אמת, ועל פי מה שכתב בעל ה'עקידה' בפר' ברכה (שער קה) בביאור מעלת משה רבינו כלפי אליהו הנביא שעלה בחייו למרומים, כי הדבר דומה כמלך שהיו לו באחת הפרזות שני אוהבים חולים נוטים למות, האחד צוה להביאו לעיר קודם שימות כדי לכבדו שם במותו, והשני הלך הוא אצלו שם בכבודו ובעצמו ונתעסק בקבורתו, למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר - את השני, כן הכי נמי בזה יש בעלי תשובה ויש צדיקים גמורים, לכך אל הצדיק גמור הוי 'אני את דכא', שבא הקב"ה אליו למטה, ומי שהוא בעל תשובה הקב"ה מגביהו אליו, והוי 'אתי דכא'". (ואמנם כיו"ב אנו מוצאים בקצרה וברמיזה בחת"ס בפר' נשא בפסוק זאת תורת הקנאות ד"ה ועד"ז, יעו"ש. וע"ע ב'דרשות חת"ס' ח"ב לשבה"ג תקצ"ב ולחג השבועות תקצ"ג).

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר