הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
"בת קול" או "קשה לזווגן"?
סוטה ב ע"א
בפרשת חיי-שרה אנו קוראים על זיווגו של יצחק. התורה מספרת את כל הסיפור פעמיים: פעם אחת בעת התרחשותו, ופעם שניה כשהעבד מספר את הדברים למשפחתה של רבקה. כתוצאה מסיפורו מגיעים בתואל ולבן למסקנה שאין להם ברירה, והם חייבים לתת את רבקה לטובת נישואים עם יצחק:
1. בראשית פרק כד, מב-נא
וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וָאֹמַר ה' אֱ-לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ: הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ: וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ ה' לְבֶן אֲדֹנִי: אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא: וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה: וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ: וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה' וָאֲבָרֵךְ אֶת ה' אֱ-לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ: וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב: הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה':
האם באמת ניטלה מהם הבחירה החופשית? האם הם לא היו יכולים להתנגד? כמובן שאם הם רצו הם היו יכולים לסרב. אבל כוונתם היתה שהם בוחרים לתת את רבקה אחרי שהם נוכחו לדעת שהזיווג הזה הוא זיווג משמים.
השאלה האם מדובר בזיווג משמים או בבחירה של האדם היא הנושא שברצוני לעסוק בו היום. הגמרא בתחילת מסכת סוטה מביאה מימרה של רב שמואל בר רב יצחק שאדם מקבל זיווג בהתאם למעשיו. ואולם, על מימרה זו קשה מכך שחז"ל אומרים שהזיווג נקבע הרבה לפני שהאדם נולד, וכיצד ניתן לומר שהאדם מקבל אשה ע"פ מעשיו?
2. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ב עמוד א
א"ר שמואל בר רב יצחק: כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה, אמר הכי: אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר: "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים". אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר: "א-להים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות". איני? והא אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני! לא קשיא: הא בזוג ראשון, הא בזוג שני.
רש"י הבין שהקושיה מהעובדה שהזוגיות נקבעת לפני הלידה היא קושיה על המימרה הראשונה, שאומרת שהזיווג נקבע לפי המעשים. ניתן היה גם לפרש שהקושיה היא גם על המימרה השניה, שהזיווג הוא קשה: אם הזיווג נקבע ארבעים יום לפני יצירת הולד, הוא לא אמור להיות קשה!
עונה הגמרא שיש חילוק בין זיווג ראשון לזיווג שני. לכאורה פירוש הדברים הוא שהנישואין הראשונים של האדם נקבעים עוד לפני לידתו, ואילו הנישואין השניים נקבעים בהתאם למעשיו, ואלו הם הנישואין שקשה לזווגם כקריעת ים סוף. לפי זה, מה שאנחנו נוהגים היום לומר את המשפט 'קשה לזווגם כקריעת ים סוף', והקשיים שאנחנו חווים במציאת שידוכים לאנשים, לא אמור להיות נכון ברוב החתונות שלנו, כי רוב החתונות הן נישואין ראשונים, והם נקבעים עוד לפני הלידה.
אבל המאירי, בפירושו לסוגייתנו, מפרש אחרת את המושג 'זיווג ראשון': אין הכוונה לנישואין ראשונים, אלא לנישואין שנקבעים בגיל צעיר. כאשר ההורים עושים את השידוך והחתן והכלה עדיין צעירים מדי, לא שייך להגיד שהזיווג נקבע לפי המעשים, וזה גם לא קשה לזווגן כקריעת ים סוף. הקושי לזווג הוא כאשר הבחור והבחורה כבר עומדים על דעתם, ואז מזווגים להם בן-זוג בהתאם למעשיהם:
3. בית הבחירה (ר' מנחם המאירי, המאה ה-13, פרובנס) מסכת סוטה דף ב עמוד א
מפינות הדת ומיסודותיה הוא להאמין ביושר משפטי הש"י להיות האדם נגמל ונענש בכל עניניו לפי מעשיו אם טוב ואם רע, ולא יעכב זה מזל ומערכת כוכבים או אחד מן המקרים. אלא שלפעמים יעזב למקרה או למזל, כשהאדם אינו ראוי לפי מעשיו להגמל או להענש, ואף זה נקרא צד עונש, על צד הפקע הגמול במקום שהיה האדם ראוי לעשות פעולות ראויות לגמול. אלא שבמי שאינו ראוי לכך לא יקרא עונש. וא"כ הזווג אף הוא מכלל הגמול או הפכו בהזמין השם בגורלו אשה משכלת והגונה או ההפך. וזהו שאמרו 'אין מזווגין לאדם אלא לפי מעשיו', ר"ל צנועה לצנוע ופרוצה לפרוץ. והדומה לזה ודרשו דרך אסמכתא ממה שאמר "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים". ומעתה כל שמשתדל בזווג כזה קשה הוא לזווגו. וסמכו ענין זה למה שאמר הכתוב "א-להים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות", כלומר כשם שהוצאת האסירים ממצרים היה בהשגחה מאתו ית' כן הושבת היחידים והזווגים זה בזה הוא בהשגחה מאתו יתברך. וענין 'בכושרות' פרשוהו בתלמוד המערב בחודש שהוא כשר לצאת, לא צנה ולא חמה וזהו ניסן. והעמידוה בזווג שני ר"ל שהוא בזמן ראוי לענש וגמול אבל בזמן שאינו ראוי לכך והוא הנקרא זווג ראשון מצד שסתמו הוא בזמן הקטנות סמוך לפרק יהיה ענינו כפי המקרה או מערכת התולדה. ועל זה אמרו "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרה בת פלוני לפלוני ושדה פלוני לפלוני בנדוניתו" ואין לשון זווג שני או ראשון בא בדקדוק אלא לפי הזמן שהוא ראוי להגמל או להענש, ודברו חכמים בהווה.
לפי פירושו של המאירי גם היום אפשר לדבר על הקושי לזווגן כקריעת ים סוף, כיון שהיום אנשים מתחתנים בדרך כלל בגיל הרבה יותר מבוגר מאשר בתקופת המשנה, והאנשים כבר נידונים ע"פ מעשיהם, בהחלט ניתן לומר שמזווגים לכל אחד את בת זוגו ע"פ מעשיו.
ואולם, נראה שפירושו של המאירי על המושגים 'זיווג ראשון' ו'זיווג שני' לא יסתדר עם הסוגיה המקבילה לסוגיה זו, במסכת סנהדרין, שם דנה הגמרא בגירושין של האשה הראשונה והאשה השניה של האדם, ונראה די ברור ששם פירוש המושגים 'זיווג ראשון' ו'זיווג שני' מתייחסים כפי שאנחנו מבינים באופן הפשוט: הנישואין הראשונים של האדם והנישואין השניים שלו.
4. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כב עמוד א
אמר רבי אליעזר: כל המגרש את אשתו ראשונה - אפילו מזבח מוריד עליו דמעות... אמר רבי יוחנן ואיתימא רבי אלעזר: אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו... ואמר רבי יוחנן: כל אדם שמתה אשתו ראשונה, כאילו חרב בית המקדש בימיו... אמר רבי אלכסנדרי: כל אדם שמתה אשתו בימיו - עולם חשך בעדו... רבי יוסי בר חנינא אמר: פסיעותיו מתקצרות... רבי אבהו אמר: עצתו נופלת... אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: קשה לזווגם כקריעת ים סוף, שנאמר "א-להים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות". איני? והאמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני! - לא קשיא; הא - בזווג ראשון, הא - בזווג שני.
כאן המימרה של 'ארבעים יום קודם יצירת הולד' הובאה רק כדי להקשות על המימרה שקשה לזווגן כקריעת ים סוף, ומוכח (שלא כדברי רש"י בסוגייתנו במסכת סוטה) שהקושיה אינה רק על המימרה שמזווגים לאדם ע"פ מעשיו. בכל אופן, רואים אנו, אם כן, שבזיווג הראשון של אדם הגורל נקבע מראש עם מי הוא יתחתן, ורק בזיווג השני קשה לזווגן כקריעת ים סוף.
ואולם, לפי זה עדיין קשה: האם באמת בזיווג ראשון הגורל נקבע ואין לאדם יכולת לבחור? האם האדם לא באמת בוחר את אשתו?
הגמרא אומרת שאמנם יש בחירה חופשית לאדם, אבל אחרים יכולים לשנות את המציאות ע"י תפילה, שאמנם לא תגרום לשינוי הזיווג, אבל יכולה לגרום לכך שאחד מבני הזוג ימות לפני הזמן:
5. תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יח עמוד ב
אמר שמואל: מותר לארס אשה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר... ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר? והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני! - אלא: שמא יקדמנו אחר ברחמים. כי הא דרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי ואמר: תזדמן לי פלניתא. - אמר ליה: לא תיבעי רחמי הכי. אי חזיא לך - לא אזלא מינך, ואי לא - כפרת בה'. בתר הכי שמעיה דקאמר: או איהו לימות מקמה או איהי תמות מקמיה. אמר ליה: לאו אמינא לך לא תיבעי עלה דמילתא? הכי אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש. מן התורה - דכתיב "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר". מן הנביאים - דכתיב "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא". מן הכתובים - דכתיב "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת".
מכל המקורות הללו משמע שהזיווג הראשון של האדם נקבע בגורלו ללא יכולת השפעה, אבל אנשים יכולים לשנות את המציאות ע"י תפילתם שאחד מבני הזוג ימות. אילולא התפילה, בכל אופן, הקב"ה מזווג את הזיווג של האדם בהתאם לגורלו בלבד.
ואולם, מדברי חז"ל בסיפור עם המטרוניתא ור' יוסי בן חלפתא מוכח שלפעמים גם הזיווג שהקב"ה עושה הוא עונש לאדם על התנהגותו, ולא תמיד זה הזיווג הטוב ביותר בשבילו:
6. בראשית רבה פרשת ויצא פרשה סח אות ד
רבי יהודה בר סימון פתח: "א-להים מושיב יחידים ביתה". מטרונה שאלה את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לששת ימים, כדכתיב "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". אמרה לו: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו? אמר לה: הקדוש ברוך הוא יושב ומזווג זיווגים בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני. אמרה לו: ודא הוא אומנתיה? אף אני יכולה לעשות כן! כמה עבדים כמה שפחות יש לי, לשעה קלה אני יכולה לזווגן! אמר לה: אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף. הלך לו ר' יוסי בר חלפתא. מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות אמרה פלן יסב לפלונית ופלונית תיסב לפלוני, וזיווגה אותן בלילה אחת. למחר אתון לגבה דין מוחיה פציעא, דין עינו שמיטא, דין רגליה תבירא. אמרה להון: מה לכון? דא אמרה לית אנא בעי לדין, ודין אמר לית אנא בעי לדא. מיד שלחה והביאה את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: לית א-לוה כא-להכון. אמת היא תורתכון. נאה ומשובחת. יפה אמרת. אמר: לא כך אמרתי לך? אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף. הקדוש ברוך הוא מה עושה להן? מזווגן בעל כרחן שלא בטובתן. הה"ד "א-להים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות". מהו בכושרות? בכי ושירות, מאן דבעי אומר שירה ומאן דלא בעי בכי. א"ר ברכיה: כלשון הזה השיבה ר' יוסי בר חלפתא: הקב"ה יושב ועושה סולמות משפיל לזה ומרים לזה ומוריד לזה ומעלה לזה, הוי אומר "א-להים שופט זה ישפיל וזה ירים". יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו. יצחק בא זיווגו אצלו, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה". יעקב הלך אצל זיווגו, שנאמר "ויצא יעקב מבאר שבע".
ובאמת, נדמה שהדיון הזה על הגבול שבין ההשגחה לבין הבחירה החפשית של האדם אינה מצטמצמת רק לשאלת הזיווג או לשאלת הממון, אלא לשאלה רחבה יותר: האם הקב"ה מכתיב לאדם את מה שיקרה לו במהלך חייו?
חז"ל אומרים שישנם דברים שתלויים במזל ובכלל לא בהתנהגותו של האדם:
7. תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כח עמוד א
אמר רבא: חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא, ומר מצלי ואתי מיטרא. רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין - רבה חיה ארבעין, בי רב חסדא - שיתין הלולי, בי רבה - שיתין תיכלי. בי רב חסדא - סמידא לכלבי ולא מתבעי, בי רבה - נהמא דשערי לאינשי, ולא משתכח.
ישנם, אם כן, שלושה סוגים של אירועים שמתרחשים בחיים: יש דברים שהם נתוני פתיחה, שאין לאדם שום אפשרות לשנות אותם. מנגד, יש דברים שהאדם זוכה בהם בחייו או נענש שהם נמנעים ממנו בהתאם למעשיו. ויש דברים שהאדם עצמו בוחר אותם, וכיון שיש לאדם בחירה חופשית הוא אינו יכול להאשים אף אחד – לא את נתוני הפתיחה שלו ולא את הקב"ה המשלם לאיש כפעלו אם הוא בחר לא נכון.
ניקח, לדוגמא, את אורך ימיו של האדם: הגמרא אומרת שזה דבר הנתון מראש. אך האם אין זה גם תלוי בבחירתו של האדם? האם אין זה תלוי גם במעשיו? הרי הקב"ה אומר שהחוטאים ימותו, והרי אדם יכול גם להתאבד אם הוא רוצה! אלא, שלכל אדם ישנה הקצבה של שנות חיים, שבהם הוא צריך להגשים את ייעודו בעולם הזה. אם אדם חוטא וגורם לו מוות מוקדם יותר, הוא יישאל בבית דין של מעלה למה הוא לא הספיק להגשים את ייעודו בחיים, והעובדה שהוא מת לא תוכל להוות תירוץ, כי הוא מת באשמתו. מנגד, אדם יכול – בתפילתו או בזכות מעשיו – להאריך את חייו מעבר לקיצבה שנקצבה לו מראש, וכך יהיה לו קל יותר להגשים את ייעודו בחיים.
השאלה היא היכן אנחנו ממקמים את נישואיו של האדם: האם זה מנתוני הפתיחה של האדם ("ארבעים שנה קודם יצירת הולד"), ואין לאדם כל יכולת להשפיע על כך, או שזה שכר ועונש של האדם בהתאם להתנהגותו – ואז יש לו יכולת להשפיע על כך, ואם הוא יתנהג יפה הקב"ה יזמן לו אשה טובה, או שזו בחירתו החופשית של האדם – לא שכר ולא עונש, וגם לא גורל שנקבע מראש.
לכאורה, אמרו חז"ל שכל מה שקורה לאדם הוא תלוי בה' חוץ מאשר נושא יראת השמים שלו:
8. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד ב
ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר : "ועתה ישראל מה ה'
א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה".
לפי זה בחירת האשה היא בידי הקב"ה, והאדם אינו יכול להשפיע על כך בכלל. עדיין יכול להיות שהבחירה תהיה תלויה במזלו של האדם ויכולה להיות תלויה במעשיו, אבל האם האדם יכול לבחור את אשתו שלא ע"פ רצון הבורא? משמע לכאורה שלא, כי לשאת אשה זה לכאורה לא דבר שתלוי ביראת שמים.
אך הרמב"ם מסביר שמה שהגמרא אומרת 'חוץ מיראת שמים', אין הכוונה רק לשאלה האם האדם הוא ירא שמים או לא, אלא לכל מה שנתון לבחירתו של האדם. הקב"ה יכול להכתיב לאדם כל כל נתוני הפתיחה שבעזרתם הוא יבחר את הבחירה שלו, אבל הבחירה עצמה נתונה אך ורק בידיו של האדם:
9. שמונה פרקים לרמב"ם פרק ח
ואמנם האמת אשר אין ספק בה, שמעשי האדם כולם מסורים אליו, אם ירצה יעשה, ואם ירצה לא יעשה, מבלי כפיה ומבלי הכרח לו על כך...
אבל הלשון הנמצא לחכמים, והוא אומרם: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" - הרי הוא אמת, ומכוון אל מה שזכרנו, אלא שהרבה יטעו בו בני אדם, ויחשבו בקצת מעשי האדם הבחיריים - שהוא מוכרח עליהם, כגון הזיווג לפלונית, או היות זה הממון בידו. וזה אינו אמת, כי זאת האשה, אם היתה לקיחתה בכתובה וקידושין, והיא מותרת, ונשאה לפריה ורביה - הרי זו מצוה, וה' לא יגזור בעשיית מצוה; ואם היה בנשואיה פגם - הרי היא עבירה, וה' לא יגזור בעבירה. וכן זה אשר גזל ממון פלוני, או גנבו, או מעל וכחש ונשבע לו בממונו, אם נאמר שה' גזר על זה שיגיע לידו זה הממון ושיצא מיד זה האחר - הנה כבר גזר בעבירה. ואין הדבר כן, אלא כל מעשי האדם הבחיריים - בהם בלא ספק יימצאו המשמעת והמרי. כי כבר בארנו בפרק השני, שהציווי והאזהרה התוריים אמנם הם במעשים אשר לאדם בחירה בהם אם יעשם או לא יעשם, ובזה החלק מן הנפש תהיה יראת שמים, ואינה בידי שמים, אלא היא מסורה לבחירת האדם, כמו שבארנו. ואם כן, אומרם 'הכל' - אמנם ירצו בו הדברים הטבעיים, אשר אין לאדם בחירה בהם, כגון היותו ארוך או קצר, או רדת מטר או בצורת, או הפסד אויר או בריאותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם, חוץ מתנועות האדם ומנוחותיו.
כלומר שלפי הרמב"ם כל מה שקשור לבחירתו של האדם הוא בתוך הכלל של 'חוץ מיראת שמים', וכמובן שגם נשיאת אשה – שהיא בכל מקרה מצוה או עבירה. באיגרת שהוא שלח אל ר' עובדיה הגר הוא מחזק את ידיו של הגר, שכנראה שמע מאחד מרבותיו שהקב"ה מכתיב לאדם עם מי הוא ישא אשה, ועובדיה הגר לא שוכנע בכך, ולכן הוא ביקש מהרמב"ם הסבר לדברים אלו:
10. איגרת הרמב"ם אל ר' עובדיה הגר (אגרות הרמב"ם מהדורת שילת, עמ' רלו)
כל מה שאמרת אתה כי כל מעשה בני האדם אינו בגזירה מלפני הבורא – הוא האמת שאין בו דופי...
וזה שאמר לך רבך: "בתו של פלוני לפלוני וממון פלוני לפלוני – אם גזירה השוה בכל היא, והדברים כפשטן, למה נאמר בתורה: "פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה", "ואיש אחר יחללנו"? וכי יש בעולם בעל דעה, יסתפק לו דבר זה אחר מה שכתוב בתורה? אלא כך ראוי למי שהוא מבין ולבו נכון למול דרך האמת: שישים ענין זה המפורש בתורה עיקר, ויסוד שלא ייהרס ויתד תקועה שלא תמיש, וכשימצא פסוק מדברי הנביאים או דבר מדברי חכמים חולק על עיקר זה וסותר ענין זה – ידרוש ויבקש בעין לבו, עד שיבין דברי הנביא או דברי החכם: אם יצאו דבריהם מכוונים כעניין המפורש בתורה – הרי מוטב. ואם לא – יאמר: דברי הנביא הזה, או דברי החכם הזה, איני יודע דברים שבגוון, ואינן על פשוטן. וזה שאמרו חז"ל "בתו של פלוני לפלוני" – דרך שכר או דרך פורענות הוא זה. שאם עשה זה האיש או זאת האשה מצוה שראוי ליתן שכרה בהן זיווג יפה ומשובח, הקב"ה מזווגן זה לזה. וכן אם ראוי ליפרע מהן בזיווג שתהא בו מלחמה וקטטה תמיד – מזווגן. וזה כענין שאמרו: אפילו ממזר אחד בסוף העולם וממזרת אחת בסוף העולם הקב"ה מביאן ומזווגן זה לזה". ואין דבר זה שוה בכל, אלא לאלו שנתחייבו או שזכו.
קודם כל, אומר הרמב"ם, אדם צריך לשים על לבו את הנחת היסוד של הבחירה החפשית. אם יש משהו בדברי חז"ל או אפילו בפסוקים שנראה מהם כאילו אין לאדם בחירה חפשית, האדם צריך להבין שכנראה שהוא לא הבין את המימרה הזו נכון. לגבי הדוגמא הזו, מסביר הרמב"ם שמה שאמרו חז"ל שהקב"ה מזווג זיווגין ע"פ התנהגותו של האדם, ושקשה לזווגן כקריעת ים סוף, אין הכוונה שהקב"ה מכריח אנשים להינשא זה לזו, אלא שהוא דואג להפגיש את האדם עם מי שמגיע לו להינשא לה. האדם עדיין בעל בחירה חפשית להחליט האם הוא רוצה להינשא לה או לא – אבל כל נתוני הפתיחה הם בידיו של הקב"ה. הוא יכול "לסדר" את זה כך שהאדם יפגוש אשה ויתאהב בה בגלל אירוע מסוים שקרה באותו רגע וכדומה, אבל השאלה האם הוא יתחתן איתה או לא – תלויה רק בו.
הרעיון שאדם מקבל אשה בהתאם למעשיו, "כגון פרוצה לפרוץ", כפי שאמר המאירי, כוונתו שהאדם הפרוץ יחפש באשה את התכונות הללו, וה'שכר' שלו יהיה שאותם דברים שהוא מחפש הן יהיו התכונות באשה שאותה הוא יחליט לבחור.
זה מה שנקרא 'הסיבתיות הכפולה', שאנשים עושים בחירה מרצונם החפשי, אבל בסופו של דבר הם מקדמים את התהליך שהקב"ה הכתיב להם. כך אמרו חז"ל על יעקב אבינו:
11. תלמוד בבלי מסכת שבת דף פט עמוד ב
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו.
יעקב ודאי בחר בעצמו לרדת למצרים. אבל אלמלא הוא היה בוחר כך, הקב"ה היה צריך לדאוג לכך באופן אחר. בחירתו של יעקב לא ניטלה ממנו בשום שלב, גם אם הקב"ה ידע שבסופו של דבר הוא ירד למצרים. זו הכוונה שקשה לזווגן כקריעת ים סוף, כי הקב"ה רוצה לגלגל שאיש מסוים יתחתן עם אשה מסוימת (בין אם זו אשה שנקבעה לו בגורל לפני יצירתו ובין אם זו אשה שהוא מקבל בהתאם למעשיו), אבל קודם כל הוא צריך להפגיש ביניהם גם כשכל אחד מהם נמצא במקום אחר. הבחירה עצמה, בסופו של דבר, היא תמיד בידי האדם, ואם יש לו טענות – אין לו את מי להאשים מלבד את עצמו...
