סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"דרשינן טעמא דקרא"?

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

סוטה ח ע"א
 

ת"ר: אין משקין שתי סוטות כאחת, כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה;
רבי יהודה אומר: לא מן השם הוא זה,
אלא אמר קרא: +במדבר ה+ אותה, לבדה.
ות"ק, הכתיב: אותה!
ת"ק ר"ש היא, דדריש טעם דקרא, ומה טעם קאמר, מה טעם אותה לבדה? כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו רותתת.

ורותתת מי משקין? והא אין עושין מצות חבילות חבילות!
דתנן: אין משקין שתי סוטות כאחת,
ואין מטהרין שני מצורעין כאחת,
ואין רוצעין שני עבדים כאחת,
ואין עורפין שתי עגלות כאחת,
לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות!
אמר אביי, ואיתימא רב כהנא, לא קשיא:
כאן בכהן אחד,
כאן בשני כהנים.

1.

רמב"ם הלכות סוטה פרק ד הלכה ב:

ואין משקין את השוטה אלא ביום וכל היום כשר להשקות שוטה, ואין משקין שתי שוטות כאחת
שנ' והעמיד אותה.

1.1

בפשטות, משמע שהרמב"ם פוסק כרבי יהודה שלומדים את הדין מדרשת הפסוק "אותה" - לבדה.

2.

יוצא שהרמב"ם לא פוסק כ"תנא קמא" שמביא את הנימוק לדין תורה, ושיטת תנא קמא היא כרבי שמעון ש"דרשינן "טעמא דקרא".

3.

ראה ב"מתיבתא", "אליבא דהלכתא", עמוד י, בהערה קכד, שבאמת הרמב"ם פוסק - כעיקרון - כרבי יהודה שלא דורשין טעמא דקרא.

4.

המקור הראשון למחלוקת בעניין "טעמא דקרא" הוא:

מסכת בבא מציעא דף קטו עמוד א:

משנה. אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, שנאמר ולא תחבל בגד אלמנה.

4.1

גמרא. תנו רבנן: אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עשירה - ממשכנין אותה, ענייה - אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה.
למימרא דרבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ורבי שמעון דריש טעמא דקרא?

4.2

והא איפכא שמעינן להו, דתניא: ולא ירבה לו נשים, רבי יהודה אומר: מרבה הוא, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר: אפילו אחת והיא מסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, אם כן מה תלמוד לומר ולא ירבה לו נשים - אפילו כאביגיל! -

4.3

לעולם רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ושאני הכא דמפרש קרא, ולא ירבה לו נשים ולא יסור, מאי טעמא לא ירבה לו נשים - משום דלא יסור. -

4.4

ורבי שמעון: מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא - לכתוב רחמנא לא ירבה ולא בעינן לא יסור, ואנא ידענא: מאי טעמא לא ירבה - משום דלא יסור, לא יסור דכתב רחמנא למה לי? אפילו אחת ומסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה.

4.5

מסקנת הגמרא היא: כאשר ה"טעמא דקרא" הוא מסברת חכמים עצמם ולא על סמך טעם שמוזכר בתורה עצמה - בזה המחלוקת - אם דורשין טעמא דקרא או לא - בין רבי יהודה ורבי שמעון.

4.6

ואז הלכה היא:

הגהות מיימוניות הלכות מלוה ולוה פרק ג הלכה א:

[א] כרבי יהודה ודלא כר"ש דאמר עשירה ממשכנין אותה
דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה כדאיתא פרק מי שהוציאוהו

לעיל בברייתא - בסעיף 4.1 - מובאת המחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון. והכלל הוא שהלכה - כעיקרון - כרבי יהודה "נגד" רבי שמעון.
וממילא הלכה גם כ"סתם משנה"- לעיל בסעיף 4.

4.7

והוא מוסיף:

ועוד דהכי סתם לן ואפילו החולק סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה ס"ה שם:

כלומר, גם מבלי להתייחס לזיהוי שמות החכמים - רבי יהודה ורבי שמעון - ולכללי ההכרעה ביניהם - הרי ה"סתם משנה" היא כאחת הדעות בברייתא - רבי יהודה - והכלל הוא ש"סתם משנה ומחלוקת בברייתא" הלכה כ"סתם משנה", וממילא בסוגייתנו הלכה כרבי יהודה בברייתא.

5.

בהמשך לסעיף 4.5:
אבל כאשר הנימוק עצמו כן מוזכר בתורה הרי שגם לפי רבי יהודה "דורשין טעמא דקרא".

סוגייתנו מתאימה לסעיף 4.5 לעיל והלאה [ולא לסעיף 5], ולכן הלכה כרבי יהודה בסוגייתנו, ולכן הרמב"ם - לעיל בסעיף 1 לא סייג את דינו ל"נפקא מינה" [="איכא בינייהו"] שבגמרא.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר