מצות יבום קודמת למצות חליצה
סוטה ו ע"א
"אמר רב יוסף, רחמנא אמר: ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, דלא ליסתריה לביתיה, ואת אמרת: תתייבם נמי יבומי?! אמר ליה אביי: אלא מעתה, לאחר לא תינשא, דלא תיסתריה לביתיה! אמר ליה: מי קא רמינן לה עליה בעל כרחיה?!".
קשה, גם לו היה מותר לייבם סוטה, וכי היתה מוטלת על היבם חובה בעל כורחו?! והלא רשאי הוא לחלוץ!
כמו כן קשה, הרמב"ם תמה בתשובה (סימן ריח) תמיהה גדולה על תלמידי חכמים שהסתפקו אם יבמה שמתו שני בעליה תחלוץ ולא תתייבם, ונימוקו שאין בקטלנית ספק נפשות אלא רק חשש מדבריהם משום חששות בני האדם. וקשה על תמיהתו, מה בכך שהאיסור קלוש והלא אין כלל חובה ליבם ורשאי לחלוץ. ומצינו שעדיף לחלוץ אף מלשאת יותר מד' נשים, או לשאת אשה שאינה בגילו, למרות שאין איסור בדברים אלו! ואין טעם הרמב"ם רק מחשש: "איך נסכן אנו בבנות ישראל לצאת לתרבות רעה" (שם), שהרי כתב בהמשך: "ולא תידחה מצוה של תורה מפני חששא בעלמא. זה דבר, שלא שמענו מעולם כמותו ולא חשבתי, שיעלה כלל על דעת השלם (בשכלו). והלכה למעשה... זאת היבמה לה דין כל יבמה, ותתיבם או תמרוד ותצא בלא כתובה וידועה לכם מסקנת פסק ההלכה, שמצות יבום קודמת למצות חליצה". כלומר שגם בלית חשש תרבות רעה, מצות יבום דוחה חשש קטלנית.
אלא שלמרות שאין התורה מחייבת לייבם ואף ממליצה שלא לייבם במקום שלא ייבנה בית נאמן כדרך העולם, כאשר מצוה לייבם מצפה התורה שייקים שם לאחיו, ואם יחלוץ הוא יתבזה בחליצה וביריקה בגלל סירובו. ורצון זה של התורה – בעל כורחו הוא.
וזהו שכתב רש"י: "מי קא רמינן עליה - למינסבה בעל כרחיה דאילו ליבם אמרינן ליה מצות יבום קודמת למצות חליצה. אבל בהא אסור למימר ליה. וממילא אשמועינן קרא דאסור ליבמה דלא שייך בה יבום והויא כאשת אח שלא במקום מצוה".
בתחילת דבריו כתב רש"י כנ"ל, שעל יבם רמינן ואמרינן ליה לייבם שהרי מצות יבום קודמת למצות חליצה. בהמשך הדברים עונה רש"י לקושיה אחרת, והיא: אמנם נתבאר שאין התורה מצווה לייבם סוטה, אך מדוע לא יהיה היבם מותר לשאתה כמו אדם אחר – ללא המצוה שבכך? על כך עונה רש"י שכיון שנתבטלה המצוה – חוזר איסור אשת אחיו.
