סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים


אחד משמונה בשמינית

סוטה ה ע"א


"אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית".

צריך ביאור למה הזכירו אחד משמונה שבשמינית דוקא, ולא אחד משבעה בשביעית למשל, הרי המספר שבע מצוי בתורה הרבה יותר. אמנם ביאר בבית הבחירה למאירי: "ותפש לשון שמנה שבשמינית על שם שהוא משקל הקטן שבכל המשקולות ונקרא עוכלא [כלומר קורטוב] כמו שהתבאר בבתרא (ב"ב דף צ ע"א)", אלא שהיא גופא קשיא למה נקבע שיעור זה כך.

ועוד קשה, שהרי אמרו במסכת אבות פרק ד משנה ד: רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. משמע שיש להתרחק מהגאווה עד לקצה האחרון. וכן פירש ופסק הרמב"ם בהלכות דעות פרק ב הלכה ג: "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח".
וכן אמרו בקהלת רבה (וילנא) פרשה ז, ג (ובתנחומא פרשת חקת ובפסיקתא רבתי איש שלום פרשה יד): "וידבר על העצים וכי אפשר לאדם לדבר על העצים, אלא אמר שלמה מפני מה מצורע זה מטהר בגבוה שבגבוהים, ובנמוך שבנמוכין, בעץ ארז ואזוב, אלא על ידי שאדם מגביה את עצמו כארז הוא לוקה בצרעת, וכשהוא ממעט את עצמו ומשפילו כאזוב שהוא נמוך סופו להתרפאות".

אלא שאחד משבעה שבשביעית הוא אחד מארבעים ותשע, והוא גדול מאחד משישים לכן נותן הוא טעם ואינו בטל. ואילו אחד משמונה בשמינית הוא חלק אחד מששים וארבע ובטל בשישים. וכך צריך להיות תלמיד חכם, שלא תהיה גאוותו בנותן טעם – שלא תהיה ניכרת ומשפיעה כלל על אופיו.
וכך הביא בספר פרדס יוסף ספר שמות פרק יט פסוק כ: "ובשם הגר"א איתא דאחד מס"ד אינו בנותן טעם דבטל בשישים, והמעט גיאות שאינו ניכר טעמו וריחו מותר, ובפרדס יוסף וישלח [אות י"ג] הבאתי מזה הרבה. ועיין מהרש"א ברכות [ח"א כ"ז ע"ב ד"ה חמשה] על הא דחלום אחד משישים לנבואה דאחד משישים אינו בטל ויש בו קצת ממשות, ועיין שם [סוטה ה.] בהגהות ר' צבי הירש חיות [ד"ה צריך] ג"כ כהגר"א. (ועיין זיקוקין דנורא (פי"ח אות רע"ו). ספר משברי ים [סוטה שם ד"ה אחד] נצוצי אורות על זהר הקדוש [משפטים ק"ח. אות ג], ספר ארץ החיים ולקוטי אורות על תהליס [ו, ב], ומקור ברוך [ח"ג דף תרכ"א. ד"ה והיה])".

דבר אחר, פירש הגר"א שגאווה המותרת היא לשעבר שהיה זכאי למה שכבר זכה, אך להבא חייב לראות את עצמו כשפל גמור שכבר אכל את כל זכויותיו. וזהו שאמרו שגאוה בתלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית, כי יסוד זה מרומז בפסוק השמיני שבפרשה השמינית – וישלח - קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ. ומשום כך אמרו אחד משמונה בשְּׁמִינִית – בלשון נקבה דוקא – הפרשה השמינית.
על פי זה מתבארת גם המשנה במסכת אבות פרק ב משנה ח: רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי... הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. כלומר שנכון שיהיה מודע לכך שלמד תורה הרבה, אלא שלא יהא סבור שמשום כך יש לו סיבה להתגאות.

דבר אחר, אמרו בזוהר פרשת בלק דף קצג ע"ב: "והא כתיב (משלי כז, ב) יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ – ואם לא זר, פיך! לאו הכי, אלא אי לא הוי מאן דאשתמודע לך אפתח פומך למללא באורייתא ולאודעא מלי קשוט באורייתא, וכדין פתיחו דפומך באורייתא ישבחון מילך וינדעון מאן אנת דלית מלה בעלמא דישתמודעון ליה לבר נש אלא בזמנא דאפתח פומיה, פומיה הודע לבני נשא מאן הוא".
כלומר שפשט הכתוב הוא שרק זר יהלל אותך ולא פיך. אולם אפשר גם לקרוא: יהללך זר – וָלֹא – פִּיךָ, שאם אין מי שיהללך, פיך הוא שיהלל. אלא שאין הפירוש שישבח את עצמו, אלא שיפתח את פיו בדברי תורה ומתוך כך יכירו בגדלותו.
וזהו שאמרו שגאוה בתלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית, כי יסוד זה מרומז בפסוק השמיני שבמזמור לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית בתהלים, ומשום כך אמרו אחד משמונה בשְּׁמִינִית – בלשון נקבה דוקא – כלשון הפסוק.
שכתוב בתהלים פרק יב, ז-ח: אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם. אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם.
ומבואר בתרגום תהלים: "אנת יי תנטרנון לצדיקיא תנצרנון מן דרא בישא הדין לעלמין". היכן מוזכרים צדיקים בפסוק? אלא שהמילה תשמרם חוזרת על האמור בפסוק ב: הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד.
ורש"י פירש: "תשמרם - לאותם עניים ואביונים הנרדפים מן הדור זו שהם דלטורין". היכן מוזכרים עניים ואביונים בפסוק? אלא שהמילה תשמרם חוזרת על האמור בפסוק ו: מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה'.
לפירושים אלו קשה:
א. למה הפסיק פסוק ז' בענין אִמְרוֹת ה'?
ב. למה פתח הפסוק בלשון רבים: תשמרם, וסיים בלשון יחיד: תצרנו?
ג. למה כתוב "מִן הַדּוֹר זוּ" ולא 'מן הדור הזה' כדי שכדרך הלשון גם המילה 'הזה' תהיה מיודעת, וכלשון התרגום: "דרא בישא הדין"? גם היה אפשר: 'מן דור זה' כאשר שתי המילים אינן מיודעות.
ד. למה כתוב "זו" בלשון נקיבה ולא "זה" בלשון זכר, והרי דור הוא זכר כגון דּוֹר עֲשִׂירִי, דּוֹר אַחֲרוֹן?
ה. למה כלל הוזכר אותו הדור, לשם מה המיעוט שישמרנו מדור זה דוקא, ולא שישמרנו סתם – גם מדור אחר, "אכשור דרי?!", ואמנם בסוף הפסוק כתוב: "לְעוֹלָם".

אלא שהפסוק מכוון לדברי הזוהר, ועוסק באמרות התורה שהוזכרו בפסוק ז: "אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף... מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם", וכיון שטהורות הן אין בהם לפגום את האומר אותם במידת הגאווה. וזהו שממשיך הכתוב אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם כלומר שתשמור את אמרות התורה מפניות ונגיעות זרות, תִּצְּרֶנּוּ – את האומר אותם, מִן הַדּוֹר זוּ – אל תקרי הַדּוֹר בפתח אלא הִדּוּר, כלומר מגאווה, כאילו מתעטף הוא באיצטלא דרבנן.
על פי זה מתבאר למה מיוחדת גאוה זו דוקא לתלמיד חכם. וכן מתבארת בזה המשנה במסכת אבות פרק ב משנה ח: רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי... הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. כלומר שמודע לכך ואף מראה לרבים שלמד תורה הרבה, ולמרות זאת יודע הוא שאין בכך סיבה לגאוה.

וראה עוד בקישור זה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר