הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
נימוק לדין שלא כדרשת הגמרא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נזיר נח ע"א-ע"ב
ומי כתב קרא הכי?
והאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת, אם אתה יכול לקיים את שניהם - מוטב,
ואם לאו - יבוא עשה וידחה את ל"ת!
אלא, דכ"ע - הקפת כל הראש שמה הקפה.
ומאן דמוקים לקרא למידחי ל"ת ועשה, לאו גרידא מנליה?
... והאי תנא דמפיק לראשו ללאו גרידא, דאתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה מנלן?
נפקא ליה מזקנו,
דתניא: זקנו - מה ת"ל? לפי שנא' +ויקרא כא+ ופאת זקנם לא יגלחו, יכול אף כהן מצורע כן? ת"ל: זקנו.
ומאן דמפיק ליה לראשו לעשה ולא תעשה, לילף מזקנו! וליטעמיך, דקיימא לן בעלמא
תלמוד בבלי מסכת נזיר דף נח עמוד ב
דלא אתי עשה ודחי את ל"ת ועשה, לילף מכהן דדחי!
אלא מכהן לא ילפינן, מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל,
נזיר מכהן נמי לא יליף, שכן לאו שאינו שוה בכל.
ומאן דמוקים להאי ראשו בנזיר, למה לי זקנו?
מיבעי ליה לכדתניא: זקנו - מה ת"ל? לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו, יכול אף כהן מצורע כן? ת"ל: זקנו.
1.
קשור מאד גם לסוגיה של עשה דוחה לא תעשה במסכת יבמות דף ד ובמסכת יבמות דף ה.
2.
רמב"ם הלכות נזירות פרק ז הלכה טו:
וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה, נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות הרי זה מגלח כל שערו שהרי תגלחתו מצות עשה שנאמר במצורע וגלח את כל שערו וגו',
וכל מקום שאתה מוצא מצות עשה ולא תעשה אם יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה,
והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על לא תעשה ועשה
שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו
ובכל מקום אין עשה דוחה לא תעשה ועשה
ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות,
מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו כמו שבארנו, והרי אינו קדוש בהן,
ובטל העשה מאליו
ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא תער לא יעבור על ראשו,
ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו.
+/השגת הראב"ד/ ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו.
א"א אני שונה בראש מס' יבמות משום דהוה ליה לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי.+
הרמב"ם מביא את הכלל של "אין עשה דוחה עשה ולא תעשה" בסוגייתנו אבל לא מהנימוק שבגמרא!
3.
רדב"ז הלכות נזירות פרק ז הלכה טו:
[טו] וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה וכו'. משנה כתבתיה למעלה ג' מגלחין ותגלחתן מצוה נזיר ומצורע ולויים:
והלא נזיר שגילח בימי נזרו וכו'. השיג הראב"ד ז"ל אני שונה בריש מסכת יבמות משום דהוה ליה לאו ועשה שישנן בשאלה והיינו דקילי ע"כ. ורבינו קשיא ליה התינח נזירות סתם דאיתיה בשאלה אבל נזיר שמשון דליתיה בשאלה מאי איכא למימר ומשום הכי מהדר לאשכוחי שאין בנזיר מצורע אלא לאו לבד דכיון שאינו קדוש בטל העשה שבו ואתי עשה דתגלחת מצורע ומבטל ליה והכי אמרינן בפ' ג' מינין גבי מצורע נזיר דאתי עשה ודחי ל"ת ומשמע דמלתא פשיטא להו דליכא בנזיר מצורע אלא ל"ת לבד
ולא שבקינן מאי דמפורש בדוכתיה ותפסינן מאי דאיתמר ביבמות
הוא טוען שהסוגיה העיקרית בעניין "עשה דוחה לא תעשה" היא לעיל במסכת נזיר דף מא. ושם משמע כרמב"ם בגלל שבנזיר שמשון - לכל חייו - "אינו בשאלה".
3.1
ותו דקשיא נזיר שמשון כדכתיבנא
וצריך לתרץ לדעת הראב"ד ז"ל כיון דשם נזירות איתיה בשאלה קיל ואף על גב דאית ביה עשה ולא תעשה אתי עשה ודחי ליה אף על גב דהוי נזירות שמשון דליתיה בשאלה
דווקא את שיטת הראב"ד צריך ליישב.
אבל טעמו של רבינו נכון וכולל ותו לא מידי:
4.
כסף משנה הלכות נזירות פרק ז הלכה טו:
[טו] וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו וכו'. בריש יבמות. ומ"ש והלא נזיר שגילח בימי נזרו עבר על ל"ת ועשה כו':
כתב הראב"ד לפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו, א"א אני שונה בראש מס' יבמות וכו'.
וי"ל דתרי טעמי איכא במילתא ובגמרא חדא מינייהו נקט:
הוא מיישב שהסבר הגמרא איננו "בלעדי", והרמב"ם מביא נימוק נוסף. [ידוע שהרמב"ם מסביר לפי הנימוק היותר מסתבר]
4.1
כעיקרון קצת קשה, שלפי זה אי אפשר אף פעם לדייק מדברי הרמב"ם!
5.
אורח מישור הלכות נזירות פרק ז הלכה טו:
[טו] נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירתו וכו' למה דוחה [עשה] של תגלחת הנגע לנזירות מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאיליו ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא תער לא יעבור על ראשו ולפיכך בא העשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו. וכתב הראב"ד א"א אני שונה בריש יבמות משום דהו"ל לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי עכ"ל
גם בתוס' יום טוב הקשה על הרמב"ם דא"כ דאין כאן עשה כלל אמאי אצטריך למיכתב ראשו וזקנו עיין שם.
ולי נראה דלק"מ דהגמרא אמר טעמא דלא ילפינן מנזיר משום דאיתא בשאלה דזה מפורש בתורה
אבל דרכו של הרמב"ם לכתוב טעם על המצוה אבל מכח טעמו א"א להקשות על הקרא משום דלא מפורש הטעם בקרא גם אין להקשות דהגמרא לימא טעמו.
דברי הרמב"ם מובאים כנימוק למצוה ["טעמא דקרא"].
5.1
והוא מביא דוגמא נוספת מסוגייתנו:
כיוצא בו כתב הרמב"ם טעם הקפת פאת זקן משום שכומרי הגוים היה דרכם להשחית זקנם
א"כ הגע בעצמך תקשי למה אסרה תורה דוקא גילוח שיש בו השחתה מ"מ נראה ככהני גוים אף אם משחית זקנו בלא גילוח והו"ל חקות הגוים וכיוצא בזה בשאר דוכתי היכא דכתב טעמי מצוה
5.2
ועיין בב"ח שכתב ג"כ לפי טעם הרמב"ם הקפת כל הראש לא שמה הקפה באשר שהם אינם מגלחין גם הצדעים והתורה אסרה אפילו הקפת כל הראש
ועיין בדרכי משה שזהו שהקשה הטור על הרמב"ם עיין שם
א"כ אין להקשות אקרא גם כן דאע"פ דאין טעם המצוה שוה לגמרי לפי הקרא
מ"מ כתב טעם המצוה
"טעמא דקרא" לא צריך להתאים לכל פרטי הדין!
5.3
ומכ"ש שלא נוכל להקשות דלא הו"ל לקרא ליכתב ראשו וזקנו ונילף מכח טעם המצוה
דדוקא היכא דכתבה התורה בהדיא הטעם דרשינן טעמא כמו גבי לא יסור את לבבו וגבי לא תתחתן בם
אבל מכח הטעם שאנו דורשין ליכא למיפרך אקרא.
כאשר ה"טעמא דקרא" מפורש בפסוק ניתן להקשות על אחד מפרטי הדין, אבל לא כשהנימוק הוא כש"אנו דורשים".
5.4
הוא מביא לכך דוגמא:
וכהאי גוונא כתב מהרא"י בפסקיו סימן ק"ח וז"ל לפי טעם סמ"ג מכח ב' עדים (ר"ל אין מניחין תפילין בשבת) מי שמתו אחיו מחמת מילה יניח תפילין בשבת נראה דאין לחלק בשביל טעם זה דדרך אגדה בעלמא הוא כי הא דאמרינן בפרק המפלת מילה לשמונה שלא יהו הכל שמחים וכו' ולפ"ז אם ילדה בזוב וכו' וכי ס"ד הבן יהא נימול לי"ד וכאלה רבות בתלמוד עכ"ל
5.5
ובזה הוא מיישב קושיה נוספת בסוגייתנו:
ובזה מיושב ג"כ קושית סוף ספר ברכת הזבח בשם המנוח מוהר"ר יששכר בער רבי חזקש מפראג לטעם הרמב"ם דדוחה תגלחת הנגע לנזירות משום שכבר נטמא וימי חלוטו אין עולין
א"כ למה בימי הסגירו דוחה ג"כ
ולדידן לק"מ דאע"פ שכתב הרמב"ם טעם מ"מ הטעם א"צ להיות שוה בכל ענין שצותה התורה וכמ"ש לעיל
וקושיא זו של בה"ז בלא"ה לק"מ דעיקר טעם הרמב"ם הואיל שנטמא בצרעת לא נקרא קדוש
ומ"ש שימי חלוטו אין עולין כתב לרווחא דמילתא לחזק דבריו יותר
אבל עיקר משום שנטמא ולענין טומאה אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא שוין הן וק"ל:
