סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 947

"כיון שהגיעו למערת המכפלה אתא עשו קא מעכב"

סוטה יג ע"א

מספרת הגמ' שבזמן קבורת יעקב ניסה עשו לעכב שלא יקברו אותו שם. אמר להם עשו לבני יעקב "ממרא קרית הארבע היא חברון, ואמר רבי יצחק קרית ארבע זוגות היו, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, איהו קברה ללאה בדידיה והאי דפייש דידי הוא". עשו טען כיון שיעקב קבר את לאה במערת המכפלה, נמצא שהמקום הנותר הוא עבורו, שהרי גם הוא בנו של יצחק, ענו לו השבטים, הרי מכרת את חלקך בעבור נזיד העדשים. אמר להם מכרתי את חלק הבכורה, אבל לא את חלקי כשאר האחים, וכיון שנא' בקברי אשר כריתי לי, ואין כירה אלא לשון מכירה, הרי שיעקב אבינו אמר מפורש שהוא קנה את חלקו במערת המכפלה ושוב אין לעשו שום תביעה, אמר להם הביאו לי את שטר המכירה, אמרו לו ששטר המכירה נמצא במצרים, החליטו האחים לשלוח את נפתלי קל הרגלים שיביא את שטר המכירה. מספרת הגמ' שבנו של דן חושים היה שם במערת המכפלה יחד עם כל המשפחה, ואותו חושים היה חרש וכאשר ראה שקבורת יעקב אבינו מתעכבת נטל חושים מקל הכה על ראשו של עשו והרגו.

הגאון המפורסם רבי חיים שמולביץ ראש ישיבת מיר היה דורש את דברי הגמ' האלו כמין חומר ומסיק מתוכם מסקנה מעשית מענינת, יש לכאורה מקום לתמוה בדברי הגמ' כלום שאר השבטים המתוארים כגבורי חיל, יהודה ואחיו שהטילו את חיתתם על כל מצרים כמבואר במדרשים שבשאגה אחת הפילו מאות מבנים במצרים, לא שמו לב לבזיון שבו מוטל יעקב אבינו כשעשו הרשע הידוע בהתנהגותו המופקרת עומד בחוצפה ומנסה לעכב את קבורת יעקב אבינו, כיצד לא עלה על דעתם של השבטים לעשות מה שעשה חושים. ומדוע דווקא חושים החרש הגיע למסקנה שאת עשו יש לסלק בכח, ואין שום הגיון להמתין עד בואו של נפתלי כדי להוכיח את הדבר הפשוט שמקומו וזכותו להקבר במערת המכפלה, ואין שום צד הגיון בכך שיעקב אבינו ימשיך להיות מוטל בבזיון משום ערעורו המשונה של עשו שאינו ראוי כלל וכלל להיות מונח במערת המכפלה סמוך לקברות אבותיו, כאשר עשו הרשע מתנהג באורח חיים המנוגד מכל וכל להשקפותיהם של אבותיו הקדושים. מסיק מכאן הגאון מסקנה מענינת, פעמים שמתוך הדין ודברים נשמטים מעיני המתדיינים פרטים חשובים, הווכוח נסחף לפעמים לפסים שוליים כאשר המצב האבסורדי אינו ניכר לעין. השבטים כאשר החלו בווכוח עם עשו הסתבכו בדין ודברים, דבר שסימא את עיניהם. המציאות המדכאת והמקוממת כשיעקב אבינו הצדיק מוטל בבזיון ועשו הרשע מערער על חלק הקבורה לא קבלה את הבטוי ההולם בשעת הווכוח, כיון שהווכוח הסב את תשומת הלב מן המצאיות, והשבטים כולם מתוך רצון לענות לעשו על טענתו נסחפו בדין ודברים, ולא מצאו פתרון אלא בשליחתו של נפתלי למצרים, וכאן באה לידי ביטוי תגובתו של חושים החרש, החרש אינו מסוגל להאזין לדין ודברים, החרש רואה רק את המצב כפי שהוא בלי טיוח, בלי טענות ומענות. המצב כפי שהוא, זועק לשמים, סבא מוטל בבזיון כיצד ניתן לעבור בשתיקה על כזה מצב מקומם, מיד שקל קולפא מחייה על ראשיה, ומכאן שפעמים שעדיף להיות חרש ולנסות להתייחס למצב כפי שהוא כדי לא להסתבך בפרטים שוליים.

[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]

"כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו"

סוטה יג ע"ב

פירוש, ולכן כתיב "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל", אע"פ שנא' "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". וקשה לי, הרי משה נאנס שמת בעבר הירדן וא"כ למה לא נחשב שהוא העלה את עצמות יוסף, והרי רש"י עצמו פי' כך בהמשך הגמ' למ"ד שכל העושה מצוה ולא גמרה מורידין אותו מגדולתו, כדילפינן מיהודה, וי"א קובר אשתו ובניו כמו שמצינו אצל יהודה, ושם פי' רש"י דזה אינו קאי על משה שהרי ברצונו היה גומר המצוה רק שמת ונאנס. וא"כ קשה לי למה גם ברישא לגבי שהגומר נחשב שעשה כל המצוה לא אומרים לבר ממשה, שהרי נאנס, ואדרבא עוד לומדים זה ממשה, וצ"ע. וי"ל דלא דמי, דמה שהמצוה נקראת ע"ש גומרה, אין זה בגדר עונש למתחיל שכיון שלא גמרה לא נקראת על שמו, אלא זו מציאות שעד שהמצוה לא מסתיימת אין לה גדר של מצוה, ולכן מי שמסיים ועושה אותה למצוה, היא נקראת על שמו, ואפילו אם הראשון נאנס שהרי זה אינו עונש אלא מציאות. וא"כ הרי המצוה ביוסף היתה קבורתו, ומה שנשאו את עצמותיו לקבורה זה בגדר מכשירי מצוה או גורם למצוה וכיו"ב, אמנם המצוה עצמה היא הקבורה, ולכן היא נקראת כולה ע"ש מי שגמר אותה, אם כי בודאי שמשה רבינו ע"ה יקבל שכר על מה שנתעסק ביוסף וז"פ. ולגבי עונש זה ודאי שמענישים רק מי שלא רצה לגמור אבל באונס בודאי שאין מענישין, וז"פ.

[האר עינינו]