|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
ויבאו עד גורן האטד, וכי גורן יש לו לאטד – אשחר ארצישראלי
"אמר רבי יוחנן: בתחילה עד שלא ראו בכבודן של ישראל לא נהגו בהן כבוד, ולבסוף שראו בכבודן נהגו בהן כבוד, דכתיב: ויבאו עד גורן האטד, וכי גורן יש לו לאטד? אמר רבי אבהו: מלמד, שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד, שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה. תנא: כולם למלחמה באו, כיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, נטלו כולן כתריהן ותלאום בארונו של יעקב" (סוטה, יג ע"א).
האטד נחשב לעניין כלאים כאילן: "הקנים והחגין והוורד והאטדין מין אילן, ואינן כלאים בכרם. זה הכלל כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק, וכל שאין מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן" (תוספתא, כלאים, ליברמן, פ"ג הלכה ט"ו). מהלכה זו ניתן להסיק שהאטד הוא צמח רב שנתי שאינו מתחדש מהשורש, הנקרא עיקרו, אלא מחלק או חלקים על קרקעיים. על אופן התחדשות האטד ניתן ללמוד מהמשנה בשביעית: "לולבי זרדים והחרובין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. לולבי האלה והבטנה והאטדין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית, אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור, אבל לעלין יש ביעור מפני שנושרין מאביהן" (פ"ז מ"ה). ממשנה זו משתמע באופן ברור שהאטד הוא עץ נשיר שעליו מתחדשים מהענפים. מסיבה זו יש לעלים ביעור אך לא ללולבים שהם קצוות הענפים הרכים שנאכלו לאחר "המתקה" (כבישה) במלח או בחומץ (על הלולבים ראו עוד במאמר "רבי אלעזר אומר: אפילו עלין ולולבין במשמע"). במשך הזמן הלולבים מתקשים והופכים להיות ענפים שאינם נושרים ולכן אין להם ביעור. למרות מעמדו של האטד כאילן הרי שהברכה על הלולבים היתה "בורא מיני דשאים" (ירושלמי, וילנא, ברכות, פ"ו הלכה א'): "ואילו הן מיני דשאים הקונרס והחלימה והדמוע והאטד". על סתירה זו עמד הירושלמי (וילנא, כלאים, פ"ה הלכה ז'):
מסורות והצעות הזיהוי
האטד זוהה על ידי תרגום השבעים בבראשית כ - atad ואילו בשופטים ramnos (5), שם שהיוונים כללו בו שיחים ממשפחת האשחריים (Rhamnaceae) וכן את הסוג אטד (Lycium). שיחים/עצים אלו אמנם שייכים למשפחות שונות אך דומים בצורתם ובפרותיהם. בתרגום עקילס אנו מוצאים ρδμνος) ramnos) ובוולגטה ramnus. על פי דיוסקורידס נקרא העץ Rhamnus בשם "atadin". באכדית נקראים קוצים בשם ittitu המזכיר את האטד. בתרגום יונתן נכתב "אטדא" המתורגם במילון הסורי ערבי ל – עוסג' אלקתאד. בפשיטתא (שופטים) נכתב "הטטא" וגם שם זה מתורגם לערבית כ"עוסג'" (عوسخ) וכך פירשו גם רס"ג ואבן ג'נאח. על פי כל התרגומים (בשפות האירופאיות והערבית) השם "אטד" הוא שם קיבוצי הכולל שיחים קוצניים שונים. החוקרים מזהים כ"אטד" בעיקר את האשחר ארצישראלי (תמונה 1) (Rhamnus palaestine) והאטד אירופי ( (6) (תמונה 2) (Lycium europaeum). שיחים אלו קוצניים ויבשים וחשופים במהלך הקיץ לשריפות רבות. כתוצאה משריפת החלקים העל קרקעיים מתפתחים משורשיהם לולבים רבים (חוטרים) הנאכלים כבושים במלח או בחומץ. במשך הזמן הלולבים מתקשים ומתקבל שיח קוצני בעל גזעים דקים רבים(7).
|
תמונה 5. קידה שעירה | תמונה 6. שיזף מצוי |
(1) המהרש"א ב"חידושי אגדות" צועד צעד נוסף ומוכיח שהאטדים מסמלים כתרים: "וכי גורן יש לו לאטד כו'. יש לדקדק דאימא כפשטיה ונקרא כך על שם אטד המקיפו דהא לפי הנמשל נמי הכי קאמר שהקיפוהו כתרים כו' כגורן שמקיפין לו אטד? ויש לומר דודאי אין דרך לקרות שם הגורן על דבר שפל המקיפו, וסתם גורן נמי מוקף באטד, ולא בא קרא אלא לאשמועינן הנמשל שהקיפוהו כתרים כמו שמקיפין הגורן באטד וק"ל".
(2) רש"י בשופטים (שם) מפרש שאטד הוא "איגלינטיי"ר (eglentier). ד"ר מ. קטן מתרגם לעץ ורד הבר. בדפוסים, בהתאמה לאחד מכתבי היד, נכתב "ספינ"ה בלע"ז" והכוונה ל"אישפינ"א" espine כלומר קוץ. הרד"ק פירש: "הוא מין ממיני הקוצים, קרדו"ן בלע"ז". הכוונה לצמח קוצני מהסוג קרדה (Carduus) או מיני קוצים אחרים.
(3) למשל נגה הראובני מזהה את ה"אטד" כשיזף המצוי שהוא עץ גדול המצל על סביבתו. בפרק 'מי הוא מלך העצים' בספרו 'שיח ועץ במורשת ישראל' מפרש הראובני את משל יותם באופן נועז ושונה מהפירושים המקובלים על המפרשים המסורתיים.
(4) הסבר: הירושלמי מוצא סתירה בין שני מקורות שבאחד מהם האטד נחשב למין אילן ואילו לענין ברכה מברכים עליו מיני דשאים כלומר שהוא נחשב לירק. מתרץ הירושלמי שאכן יש הבדל בין שתי הלכות אלו בדומה לאתרוג שמברכים על פריו בורא פרי העץ ואילו על הלולבים (תמורות) בורא מיני דשאים.
(5) ייתכן ומקור ההבדל הוא בכך שבבראשית האטד הוא חלק משם מקום.
(6) על פי זיהוי זה יש לזהות את האטד הנזכר בעבר הירדן כמין הנקרא בימינו אטד ערבי (Lycium Shawii). שאלה שאין לי עליה מענה כיצד ייתכן שיותם שעמד על הר גריזים התייחס לאטד האירופי הנחשב למין נדיר ביותר באזור זה (על פי "צמחיית ארץ ישראל ברשת").
(7) ז. עמר מביא את הסברו של ש. כהן להגיון בסדר הפנייה של העצים במשל יותם. לדעתו הסדר קשור לעובי גזעי העצים המסמל את עוצמת השלטון ולנופם המייצג את החסות שהם מעניקים לעם. לזית יש בדרך כלל גזע רחב אחד ואילו לתאנה מספר גזעים דקים יותר. לגפן אין גזע ישר אלא שריגים. האטד הוא עץ סרק בעל ענפים דקים רבים ומסמל את שלטונו השברירי של אבימלך. עץ זה נדלק בקלות והאש היוצאת ממנו מציתה את העצים שמסביבו.
(8) על פי ז. עמר (הצומח והחי במשנת הרמב"ם) יש לגרוס כאן חמצה (חמץ) ולא אפונין.
(9) ביננפלד (מתוך ז. עמר) מוצא זיקה בין האטד המקראי ובין האטד האירופי הנפוץ באזורים הים תיכוניים של הארץ. לדבריו מדובר בצמח פליט תרבות ששימש גדר חיה למטעים. ובמשל כאשר עצי הפרי סירבו לקבל את המלוכה הם פנו לצמח השפל המקיף אותם.
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 212-214).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 44.
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 134-135).
באתר "צמח השדה": "אשחר ארצישראלי", "אטד אירופי", "קדה שעירה", "שיזף מצוי"
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.