גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקפ"א, מדור "עלי הדף"
מסכת נזיר
דף מב ע"א

בזמן הזה כשכולנו טמאי מתים - האם יש איסור לכהנים לטמא למת?

שנינו במשנה (מב ע"א): "אמרו לו אל תטמא אל תטמא, והוא מטמא, חייב על כל אחת ואחת", כלומר, נזיר שנטמא במת וחוזר ונטמא, והתרוהו על כל פעם, חייב על כל טומאה וטומאה. ופליגי האמוראים (שם ע"ב) במה הדברים אמורים: רבה בשם רב הונא אומר: "מקרא מלא דבר הכתוב בנזיר (במדבר ו, ז) 'לא יטמא', כשהוא אומר (שם, ו) 'לא יבא', להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה, אבל טומאה וטומאה לא", כלומר, שאין הדברים אמורים כי אם כשנטמא במגע מת, ואחרי כן נכנס לאהל המת, כי יש כאן שתי אזהרות נפרדות, איסור טומאה ואיסור כניסה לאהל המת, ולכן יש עליהן שני חיובים נפרדים. אכן, אם נגע במת וחזר ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת, כי כשנטמא פעם שניה לא ניתוספה בו טומאה חדשה שיתחייב עליה. [ובגמ' הובא מקור לדבר זה מברייתא, עי"ש]. ואילו רב יוסף הוכיח בדעת רב הונא: "אפילו טומאה וטומאה", כלומר, שגם הנוגע במת וחוזר ונוגע במת אחר חייב על טומאתו השניה.

בהמשך הסוגיא מתבאר שיש לחלק בזה בין הנוגע במת - ובעוד שהוא נוגע במת נוגע במת אחר, למי שכבר פירש מן המת הראשון ואחרי כן נוגע במת השני, וכמו שאמרו - אחרי שהקשו סתירה ממשנתנו לברייתא אחרת: "כאן בחיבורין וכאן שלא בחיבורין", כי בעוד שהאדם מחובר למת נוגע במת אחר - הרי אינו מוסיף שום טומאה על טומאתו, ולכן אין עליו אזהרה נוספת. אכן, אחרי שפירש מן המת נגע במת אחר, הריהו מוסיף טומאה על טומאתו, כי בעוד האדם מחובר אל המת הדין הוא שהאדם הנוגע באותו אדם טמא טומאת שבעה, ואילו כשפירש אין הנוגע בו טמא כי אם טומאת ערב.

רבותינו הראשונים נחלקו לגבי כלל זה, לחלק בין חיבורין ללא חיבורין, האם נאמר לפי דעת רבה ששיטתו להקל בדין זה או כדעת רב יוסף המחמיר בזה. בפירוש התוס' בסוגיין מבואר שזה נאמר לשיטת רבה, ולפי זה לא הקל רבה כי אם כשהוא עדיין מחובר אל המת, אבל, כשאינו מחובר - מודה הוא שחייב על כל טומאה וטומאה, ואילו רב יוסף מחייב גם בחיבורין על כל טומאה וטומאה. ואילו בפירוש המיוחס לרש"י, וכן הכריע הרא"ש (בפירושיו כאן), מבואר שכלל זה נאמר לדעת רב יוסף שמחמיר בזה, שגם לדבריו יש להקל בחיבורין, ואילו לשיטת רבה יש להקל גם שלא בחיבורין.

ענין זה נאמר בין באיסור טומאה לנזיר ובין באיסור טומאה לכהן, כמו שמבואר בסוגייתנו, וכמובן שזה נוגע למעשה בזמננו לאיסור טומאה בכהן, ונחלקו הראשונים היאך נפסק להלכה. רוב הראשונים סוברים שרק בחיבורים יש להקל, ואילו כשפירש מנגיעת המת אסור לכהן לטמא למת אחר (עי' רמב"ם נזירות פ"ה ה"ז; אבל פ"ג ה"ד; יראים סי' שכד ועוד. ראה אנציקלופדיה התלמודית ערך טומאת כהנים הע' 345), וישנם ראשונים שפסקו להקל גם כשפירש מנגיעת המת (ראב"ד בהשגות נזירות פ"ה הט"ו ואבל פ"ג ה"ז; ר"ת הובא בתורת האדם להרמב"ן וברא"ש הל' טומאה סי' ו).

ויש לציין בזה דברי הראב"ד (הל' נזירות ואבל שם): "... כיון דקי"ל רבה ורב יוסף הלכתא כרבה, מעתה 'טומאה וטומאה' אפילו פירש וחזר ונגע פטור, והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן, ועוד אין עליהן חיוב טומאה, והמחייב אותם - עליו להביא ראיה", כלומר, שכהנים בזמן הזה מאחר שממילא הם טמאי מתים(1), אין עליהם חיוב טומאה.

ותמה המשנה למלך (הל' אבל פ"ג ה"א) על סברת הראב"ד: "דהא מצינו בגמרא בכמה מקומות, דהאמוראים היו מציינים את הקברות מפני הכהנים כגון רבי בנאה וחבריו (ב"ב נח.), ובזמן האמוראים הרי כולם היו טמאי מת, ואין עליהם עוד שום חיוב טומאה". וכתב ליישב: "דס"ל דבזמן האמוראים ג"כ היה להם אפר הפרה, וכדאמרינן בפ"ק דנדה (ו:) דמתמה תלמודא 'קדש בימי רבי מי הואי' (הגמרא מביאה שם שהיה נהוג לטהר את יינם לנסכים ושמן למנחות, ודבר זה היה בימי רבי, ולכן הקשו היאך יתכן דבר זה, הלא רבי היה כמה שנים אחר החורבן), ומשני, 'כדעולא דאמר עולא חברייא מדכן בגלילא', ופירש"י (ד"ה חבריא) 'חברים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחות שמא יבנה בית המקדש בימיהם', ע"כ, ועל כרחך היו טהורים ממת, דאי לא איך היו מטהרים יין ושמן, אלא ודאי דהיה להם אפר הפרה".

וממשיך וכותב: "וזכורני, שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה... ורבינו שמשון בפרק ד' דחלה משנה ז כתב, דבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה, כי היה להם אפר הפרה, וכן כתב הרא"ש בסוף הלכות חלה..." [וע"ע 'בית יוסף' יו"ד סי' שכב, ויש לציין לזה דברי הרחיד"א זי"ע ב'מדבר קדמות' (מע' א אות כו), שכתב לפי זה: "ובהכי ינוח לנו דהאמוראים היו כל כך קדושים, והן עתה בשגם המצא ימצא מי שרוצה להתקדש ולפרוש מדרכי העולם, אף שיטרח טורח גדול לא יעלה בידו, כי הטומאות חדשות גם ישנות אשר אנחנו ואבותינו בם היו בעוכרינו, כי הטהרה מעכבת. ואני בעניותי פשיטא לי, דרבינו האר"י זצ"ל היה נטהר באפר פרה על ידי אליהו ז"ל, ואז נחה עליו רוח הקודש להפליא, והגם כי לא ראיתי כתוב רמז מזה, ולא שמעתי, לבי אומר לי, שהרב ז"ל היה מעלים הדבר העלם נמרץ לרוב ענותנותו"].

בעיקר הערת ה'משנה למלך' בענין ציון הקברות, כבר דנו האחרונים (ראה 'מנחת חינוך' מצוה רסג אות יח ועוד), שגם לדעת הראב"ד יש להסתפק האם מותר לכתחילה לטמא למת אחרי שכבר נטמא, או שאין זה אלא פטור ממלקות, ובאמת ישנו איסור דאורייתא לטמא גם כשכבר טמאים, או לכל הפחות יש בזה איסור מדרבנן, ולכן ציינו הקברות - בכדי להנצל מאיסור זה.

 

(1) האחרונים (שו"ת חת"ס יו"ד סי' שמ וע"ע ארצות החיים ארץ יהודה סי' א אות ז) דנו אודות דבריו שכהני זמננו הם טמאי מת, "מאין נטמאו כהנים בזה"ז בטומאת מת, ומה לכהן בבית הקברות אם לא שמת לו אחד מז' מתי מצוה שמטמא להם, ואחד ממאה כהנים לא ימצא שנטמא באהל שהמת בו עמו בחדר אחד, ואיך החליטו שהכהנים בזמננו טמאי מת דאורייתא לפוטרם ממלקות...", וראה בדבריהם בארוכה.