סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 946
"נזיר היה שמואל כדברי רבי נהוראי שנא' ומורה לא יעלה על ראשו"
נזיר סו ע"א
והמש' לומדת זאת ממורה האמור בשמשון. על נזירותו של שמואל הנביא ישנן כמה הערות. בפ"א מהל' ביאת מקדש הל' י"ז, כותב הרמב"ם כך: "אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להכנס למקדש כולו מתחילת עזרת ישראל ולפנים כשהוא פרוע ראש, אע"פ שאינו באזהרה, שאין זה כבוד ומורה לבית הגדול והקדוש שיכנס בו מנובל". ז"א שאדם שראשו פרוע אסור לו להכנס לביהמ"ק גם אם אינו כהן. שואל ה"אור שמח" קוש' עצומה, אם שמואל היה נזיר ברור שמחלפות ראשו היו מוגדרים במצב של ראש פרוע שהרי הלימוד מהו משך זמן של אורך שער כדי שיקרא פרע נלמד מנזיר, כמו שהרמב"ם כותב שם בהל' י' "מהו גדול פרע 30 יום כנזיר שנא' גדל פרע שער ראשו" ואין נזירות פחותה מ- 30 יום, לפיכך כהן הדיוט העובד מגלח מ- 30 יום ל- 30 יום. הרי שהשיעור של גידול פרע ביחס לאיסור כניסה למקדש הוא אותו גדול פרע עליו מצווה הנזיר. אם שמואל היה נזיר אסור היה עליו לכאורה לפי הרמב"ם לשהות במקדש גם אם לא היה כהן, כיצד א"כ נפרנס מקרא מפורש בשמואל "וישב בבית ה' עד עולם" עונה על כך הגאון רבי מאיר שמחה בגאונות אופינית, הרמב"ם ממשיך אצלנו בהל' ביאת מקדש וכותב כך: "אבל ישראל שגדל שערו עד שנעשה מחלפת ולא היה דרך ניוול הרי זה מותר להכנס לעזרת ישראל. ז"א כהן ששערו בן 30 יום לוקה כאשר נכנס למקדש, ואסור לו לעבוד עבודה. אולם ישראל שהאיסור שלו אינו אלא משום שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול אם השער שלו הוא יותר מבן 30 יום, אולם כשנעשה מחלפות, כששערו מסודר ואינו דרך ניוול שוב אין שום איסור בדבר. מביא על כך הגאון רבי מאיר שמחה ראיה נפלאה מדברי הילקוט: בנביא יואל נא' כך "דברי יואל בן פתואל, פתואל זה שמואל ולמה נקרא שמו פתואל שהיה מסלסל שערו כבתולה ועושה שערו פתילות פתילות". והדברים תמוהים, מה לו לשמואל הנביא קדוש ה' לסלסל את שערו, ומדוע משבח אותו הפסוק בכך. מסביר הגאון, סלסול השער אצל שמואל נצרך לו לצורך השהיה במשכן, שאם לא כן היה אסור לשהות במשכן משום גדול השער, ומכאן טוען הגאון רבי מאיר שמחה מקור נפלא לחידושו של הרמב"ם שישראל שגדל שערו עד שנעשה מחלפת הרי"ז מותר.
הסבר אחר בדברי המש' מופיע בדברי האחרונים, מה פרוש "נזיר היה שמואל כדברי רבי נהוראי", מדוע לא נאמר: "נזיר היה שמואל דברי רבי נהוראי, אין זאת מסבירים האחרונים, אלא שהתנא של המש' התקשה בקושייתו של רבי מאיר שמחה, כיצד יתכן ששמואל היה נזיר ושהה במקדש כל ימיו, ניתן לתרץ זאת כך: הרמב"ם בהל' נזירות ס"ג הל' ט"ז כותב: "שמואל הרמתי נזיר עולם היה", בפרק הראשון ממס' נזיר בדף ה. אנו מוצאים מח' תנאים מה דינו של נזיר עולם ביחס לתגלחת, נא' שם כך: תניא רבי אומר נזיר עולם מגלח אחד ל- 12 חודש, רבי נהוראי אומר מגלח אחד ל- 30 יום, נמצא שלפי רבי נהוראי אין שום קוש' כיצד יכל שמואל הנביא לשהות במקדש שהרי נזירותו של שמואל היתה נזירות עולם, ונזיר עולם מותר לו לגלח פעם בחודש, שוב אין שום קוש' על גדול פרע, וזו כוונת התנא: נזיר היה שמואל כדברי רבי נהוראי המובאת בבריתא בפרק הראשון, שסובר שנזיר עולם מגלח אחת ל- 30 יום, וע"פ דברי רבי נהוראי יכול התנא של משנתינו לחדש שנזיר היה שמואל.
הערה נוספת על נזירותו של שמואל מבוארת בשו"ת אור המאיר לגאון המפורסם רבי מאיר שפירא אב"ד לובלין וראש ישיבת חכמי לובלין, אחד מהאיסורים של הנזיר הוא איסור טומאה למת. אנו יודעים שכאשר שאול כבש את עמלק השאיר את אגג בחיים, שמואל הנביא היה זה שקיים את הצווי של מחיית עמלק וכפי שנא' בפסוק וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל, נשאלת השאלה הרי נזיר היה שמואל, ואסור לו להטמא למתים, מת עכו"ם גם מטמא במגע כיצד א"כ ביצע שמואל את הריגת אגג. אמנם קוש' זו מופיעה כבר בספר מרכבת המשנה על הרמב"ם ושם הוא מיישב את הקוש' ע"פ דברי התוי"ט במשנתנו, התיו"ט במשנתנו סבור שכיון שכל הנזירות של שמואל נלמדת מהמורה שנאמר בשמשון, לא היה על שמואל אלא דין נזירות שמשון, וכשם שלשמשון מותר להטמא למתים כך גם לשמואל, אבל עדיין תהיה הקוש' קשה על שיטת הרמב"ם ששמואל היה בגדר נזיר עולם. הגאון רבי מאיר שפירא מאריך לפלפל, אולם בספר מרגניתא רבי מאיר שהודפס ע"י תלמידיו, מעידים התלמידים שבשעור שנא' בענין זה אמר רבי מאיר שפירא ע"פ דברי הזוה"ק בפר' נשא שם מתבאר שכשם שלנזיר מותר להיטמא למת מצוה כך מותר לו לנזיר לקיים מצות מחיית עמלק למרות היותו נזיר, ומכיון שהתבאר בילקוט שאילולא שמואל לא היה מעיז אף אדם מישראל להרוג את אגג נאלץ שמואל לקיים בגופו את מצות מחיית עמלק למרות היותר נזיר.
תשובה אחרת מעניינת על קוש' זו מופיעה בספר "מרגליות הים" לגאון רבי ראובן מרגליות במס' סנהדרין קי"א, שם מתבאר ע"פ תרגום ראשונים שהתיבה "וישסף" מורה על כך ששמואל הנביא לא נגע בידיו בגופו של עמלק אלא הרג אותו ע"י נעיצת חרבות של עץ, זהו פשר הביטוי "וישסף" וא"כ לא קשיא מידי.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
