הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כרבי שמעון ב"אינו מתכוון"; "פסיק רישיה"; הלכה כיחיד כש"שקיל וטרי אליביה"; "הלכה בנזיר להקל"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נזיר מב ע"א
מתני'. נזיר חופף ומפספס, אבל לא סורק.
גמ'. חופף ומפספס - מני? ר"ש היא, דאמר: דבר שאין מתכוין מותר,
אבל לא סורק - אתאן לרבנן,
רישא ר"ש וסיפא רבנן?
אמר רבה: כולה ר"ש היא, כל הסורק - להסיר נימין מדולדלות מתכוין.
מתני'. רבי ישמעאל אומר: לא יחוף באדמה, מפני שמשרת את השער.
גמ'. איבעיא להו: מפני שהיא משרת את השער תנן, או דלמא מפני המשרת תנן?
למאי נפקא מינה?
כגון דאיכא אדמה דלא מתרא, אי אמרת מפני שהיא משרת תנן, היכא דידעינן דלא מתרא - שפיר,
אלא אי אמרת מפני המשרת, כלל כלל לא?
תיקו.
מבנה הסוגיה:
גם כלולים הערות שונות:
1.
דין המשנה שהיא "סתם משנה":
מתני'. נזיר חופף ומפספס, אבל לא סורק.
אסור לנזיר לגרום לנשירת שיער.
2.
קביעת הגמרא:
גמ'. חופף ומפספס - מני? ר"ש היא, דאמר: דבר שאין מתכוין מותר,
לכאורה הביטוי "מני רבי... היא" - כך פוסקת הגמרא.
ומשנתנו היא כשיטת רבי שמעון בש"ס [בכמה סוגיות בש"ס מובא עניין זה]
2.1
מקשה הגמרא מהסיפא:
אבל לא סורק - אתאן לרבנן,
רישא ר"ש וסיפא רבנן?
מהגמרא משמע שרצוי ששני חלקים במשנה אחת שהיא "סתומה" [שלא מוזכר בה שמו של חכם מסויים] יתאימו לפי שיטת תנא אחד מסויים ולא תהיה שנויה באופן שכל חלק ממנה יתאים לדעה אחרת במחלוקת תנאים [במקום אחר].
3.
מיישבת הגמרא:
אמר רבה: כולה ר"ש היא, כל הסורק - להסיר נימין מדולדלות מתכוין.
כל המשנה היא לפי שיטת רבי שמעון ובסיפא מדובר שהנזיר מתכוון להשיר שיער ולכן אסור לו לסרוק באופן זה את שערו - ומתאים גם לשיטת רבי שמעון.
3.1
מכאן מוכח שמחלוקת רבי שמעון וחכמים - לגבי "אינו מתכוון" - היא בכל התורה כולה ולא רק במלאכת שבת.
הערה: האם יש "רבנן" מלבד רבי יהודה שחולק על רבי שמעון במלאכת שבת [בסוגיות שונות בש"ס]?
3.2
לגבי ההתאמה לדעת רבי שמעון יש מחלוקת ראשונים:
האם כוונת רבה לעיל - בסעיף 3 - היא לדין הכללי הידוע שרבי שמעון מודה שבמקרה של "פסיק רישיה" [=האיסור יתבצע בהכרח בעקבות פעולת ההיתר] יהיה אסור/חייב.
3.3
או שכוונת רבה [כמשמע מרש"י - "מפרש"] לומר שבסיפא מדובר שהוא ממש מתכוון לפעולת האיסור.
4.
המשנה הבאה:
מתני'. רבי ישמעאל אומר: לא יחוף באדמה, מפני שמשרת את השער.
לכאורה משמע שרבי ישמעאל במשנה זו חולק על המשנה הקודמת - על דעת רבי שמעון ש"אינו מתכוון מותר" -
4.1
נראה שיש לדון האם המשנה הקודמת נשארת מוגדרת כ"סתם משנה" - כרבי שמעון.
4.2
בספר המשניות משנה זו מחוברת למשנה הקודמת וממילא המשנה הקודמת איננה "סתם משנה" אלא היא "תנא קמא" ביחס לרבי ישמעאל [והכלל הוא שהלכה כ"תנא קמא" נגד תנא יחיד שחולק עליו].
4.3
הערה כללית: אם רבי ישמעאל מתייחס לדין של "אינו מתכוון" יוצא אפוא שלא "רבי שמעון" היה הראשון שקבע כלל זה ומדוע בדרך כלל בש"ס מייחסים את הכלל של "אינו מתכוון מותר" לרבי שמעון. אולי כי רבי שמעון הוא זה ש"רק" ניסח את הכלל!
5.
הגמרא דנה בדברי רבי ישמעאל:
גמ'. איבעיא להו: מפני שהיא משרת את השער תנן, או דלמא מפני המשרת תנן?
דנים הפרשנים האם מדובר שאלה של גירסא או של פרשנות?
6.
למאי נפקא מינה?
כגון דאיכא אדמה דלא מתרא, אי אמרת מפני שהיא משרת תנן, היכא דידעינן דלא מתרא - שפיר,
אלא אי אמרת מפני המשרת, כלל כלל לא?
לפי אפשרות א, - "שהיא משרת" - הכוונה שסירוק בוודאי גורם לנשירה - ואז זה כ"פסיק רישיה" ומתאים גם לדעת רבי שמעון.
ולפי אפשרות ב - "מפני המשרת" - הכוונה היא שחוששים לנשירת שער. ובזה רבי ישמעאל חולק על רבי שמעון וסובר ש"אינו מתכוו", - אסור.
7.
מסקנת הגמרא:
תיקו.
הערה: "תיקו" ולא "תיבעי".
נשאר בספק.
7.1
הערה: כאן הבעיה נפסקת ב"תיקו" [ופוסקים לפי כללי הספיקות] ובהמשך הסוגיה יש בעיה שלא הסתיימה בביטוי "תיקו" למרות שנשארה הבעיה כ"בעיה דלא איפשיטא".
ויש לומר שיש הבדל בין שני הספיקות [כבר הסברתי בכמה מקומות עניין זה].
8.
רמב"ם הלכות נזירות פרק ה הלכה יד:
נזיר חופף על שערו בידו וחוכך בצפרניו ואם נפל שער אינו חושש שהרי אין כוונתו להשיר ואפשר שלא ישיר, אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן אינו לוקה.
8.1
בפשטות משמע שהרמב"ם פוסק כמשנתנו וכדעת רבי שמעון וגם כרבי ישמעאל ולפי אפשרות א לעיל בסעיף 6.
9.
רדב"ז הלכות נזירות פרק ה הלכה יד:
[יד] נזיר חופף על שערו וכו'. שם במשנה נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ומוקמינן לה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר וקי"ל כותיה
הלכה כרבי שמעון "דבר שאין מתכוין מותר". אולי סוגייתנו מהווה את אחד המקורות להכרעה כרבי שמעון בעניין זה.
10.
אבל לא סורק משום דודאי משיר ומודה ר"ש בפסיק רישיה למאן מודה לר' יהודה דאמר אסור
וזהו שכתב רבינו ואם עשה כן אינו לוקה.
משמע מדבריו ש"רבנן" בסוגייתנו הם "רבי יהודה".
וגם הוא מסביר את משנתנו כלעיל בסעיף 3.2
11.
הוא מתייחס לפירוש רש"י - לעיל בסעיף 3.3
ואיכא למידק דאמרי' עלה בגמ' אמר רבא כולה ר"ש היא כל הסורק להשיר נימין מדולדלין מתכוין ופירש"י ז"ל אבל עדיין לא נעקרו לגמרי וכיון שהוא מתכוין אמאי אינו לוקה
וי"ל כיון שנדלדלו קצת אין כאן גילוח ללקות עליו אבל אסור לעשות כן כיון שעדיין לא נעקרו לגמרי
מרש"י [ה"מפרש"] משמע שלא מדובר ב"פסיק רישיה" אלא שהאדם מתכוון במפורש לעקור שערות.
12.
ורבינו תפס לו טעם כללי דאמרי' בכל דוכתא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות:
והרמב"ם משתמש בנימוק הכללי יותר.
13.
ולא יחוף באדמה וכו'. שם ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ואיבעיא לן עלה אי גזרינן בכל אדמה אטו אדמה המשרת ולא נפשטה
וזה שהעתיק רבינו לשון התנא דמשמע בכל אדמה אסור ולא כתב באדמה המשרת את השער:
הרמב"ם פסק כרבי ישמעאל וגם פסק את ה"איבעיא" לחומרא - כך נראה.
14.
כסף משנה הלכות נזירות פרק ה הלכה יד:
[יד] נזיר חופף על שערו וכו'. שם משנה וגמרא ויהיב טעמא לאיסורא דסורק משום דכל הסורק להסיר נימין המדולדלות קא מתכוין. ומ"ש ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי, שם במשנה ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער
ובגמ' איבעיא להו מפני שהיא משרת את השער תנן או דילמא מפני המשרת למאי נ"מ כגון דאיכא אדמה דלא מתרא אי אמרת מפני שהיא משרת תנן היכא דידעין דלא מתרא שפיר אלא א"א מפני המשרת כלל כלל לא
ואף על גב דלא איפשיטא פסק רבינו כלישנא דמיקל משום דספק נזירות להקל
הוא סובר שהרמב"ם סובר שרבי ישמעאל חולק על "תנא קמא" ["רבי שמעון"] והוא אוסר כדברי רבי ישמעאל "ולא יחוף באדמה" וב"איבעיא" בגמרא - אליבא דרבי ישמעאל - הוא פוסק שלא לוקה - לקולא!
ואפי' באדמה המשרת כתב רבינו דאינו לוקה משום דאינו מתכוין להשיר וקי"ל כר"ש דבר שאין מתכוין מותר.
הוא מכריע כרבי שמעון ב"אינו מתכוון" - שמותר.
15.
ומ"מ איכא למידק אמאי פסק רבינו כר"י דיחידאה הוא ואפשר שהוא ז"ל סובר דר"י לפרש דברי ת"ק אתא:
הוא מקשה: מדוע הרמב"ם פוסק כרבי ישמעאל למרות שהוא דעת יחיד. כנראה שלדעתו היה צריך לפסוק כרבי שמעון שהוא ה"סתם משנה" הראשונה.
16.
לחם משנה הלכות נזירות פרק ה הלכה יד:
[יד] ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער וכו'. הרב בעל כ"מ תמה אמאי פסק כר' ישמעאל וכתב דאפשר דס"ל דלא פליג את"ק.
אבל לא משמע כן מדברי רבינו ז"ל בפירוש המשנה שכתב והלכה כר' ישמעאל והלכה מכלל דפליגי.
הוא קובע שהרמב"ם סובר שרבי ישמעאל [במשנה השניה - שהיא הסיפא של המשנה הראשונה] חולק על רבי שמעון.
וחוזרת השאלה מדוע הרמב"ם פוסק כרבי ישמעאל - דעת יחיד.
17.
אלא דמ"מ יש לתת טעם לרבינו ז"ל משום דשקיל וטרי גמ' אליביה דבעי אי אמר מפני שהיא משרת או מפני המשרת וכיון דגמ' בעי לפרושי טעמיה משמע דהלכתא כוותיה
הוא מסביר שהרמב"ם פסק כרבי ישמעאל מכיוון שמהעובדה שהגמרא דנה בשיטתו יש ראיה שהיא - הגמרא - פוסקת כדעתו. כלל זה נקרא "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה".
17.1
ומצינו כך עוד בש"ס, בעיקר כשהגמרא מפתחת דיון לפי שיטת חכם יחיד בניסוח של "איבעיא להו" - מציגים בעיה לדיון לפי שיטת אותו חכם.
18.
ובבעיא פסק רבינו ז"ל לקולא משום דהוי בדבר דרבנן דאי איכא אדמה דלא מתרא לא אסרינן אלא אטו אדמה דמתרא והוי גזירה דרבנן וכיון דהוי ספיקא דרבנן נקטינן ליה לקולא
פסיקת הרמב"ם היא "לקולא" - שלא לוקה, אבל לא שמותר! - בגלל שהדין בסוגייתנו - ה"איבעיא" על שיטת רבי ישמעאל - הוא גזירה מדרבנן, והכלל הוא שבספק יש להקל.
19.
אבל אין הטעם משום דספק נזירות להקל כמ"ש הרב בעל כ"מ ז"ל
דלא נאמר כן אלא גבי כרי משום דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא דאמר אם יהיה בכרי זה מאה כור ונגנב או נאבד בזה אמרינן דלא חייל
הוא מסביר שהכלל הידוע "ספק נדרים להקל" [שתקף גם לגבי נזירות] חל רק כשדנים אודות מה התכוון האדם הנודר.
19.1
לדעתי הוא בא להפקיע מספק דין או מספק מציאות.
20.
אבל היכא דחל נזירות ולא ידעינן אם ישיר שער או לא ודאי דזה הוי ספק בשל תורה לחומרא
קצת נראה כמו שכתבתי לעיל בסעיף 19.1.
20.1
הוא מוכיח את דבריו:
וגדולה מזו אמרו בגמ' בפ"ק דנזיר (מסכת נזיר דף ח / דף ח') גבי רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל דאפי' לר"ע דאמר דספק נזירות להקל דכיון דנחית לנזירות במאי נסלקיה דר"ע לא אמר דספק נזירות להקל אלא היכא דלא נחית לנזירות וכו' יע"ש:
