סקר
זבחים או מנחות - מה יותר קשה?
זבחים
מנחות
אותה רמת קושי
קשה להעריך


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

מהא אינבא חיה דקאים בעיקבא דבינתא – כינת הראש

 

"גמרא. איבעיא להו: האי מזיא, מלתחת רבי או מלעיל? למאי נפקא מינה? לנזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו, אי אמרת מלתחת רבי, נזירות הא שקליה, אלא אי אמרת מלעיל רבי, מאי דאקדיש הא קאים? ת"ש, מהא אינבא חיה דקאים בעיקבא דבינתא, ואי סלקא דעתך מלתחת רבי, ברישא דבינתא בעי למיקם. לעולם מלתחת רבי, ואגב חיותא נחית ואזיל אינבא. ת"ש: אינבא מתה ברישא דבינתא, ואי סלקא דעתך מלעיל רבי, בעיקבא דבינתא בעי למיקם. התם נמי, משום דלית בה חילא, שרוגי שריגא ואזיל" (נזיר, לט ע"א).

גמרא אִיבַּעֲיָא לְהוּ [נשאלה להם ללומדים]: הַאי מַזְיָא [שיער זה] הגדל על פני הגוף האם מִלְּתַחַת [מלמטה] הוא רָבֵי [גדל] אוֹ מִלְּעֵיל [מלמעלה]? היכן מתווסף השיער החדש? ומסבירים: לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ [מה יוצא מזה], מה איכפת לנו להלכה אם כך או כך הוא הדבר? יש בכך משמעות לְענין נָזִיר שֶׁגִּילְּחוּהוּ לִיסְטִים (או הוא עצמו), ולא גילחוהו לגמרי וְשִׁיְּירוּ בּוֹ שיער, והשיער גדול כְּדֵי לָכוֹף (לכופף) את ראשׁוֹ לְעִיקָּרוֹ (לשורשו). ואלו צדדי השאלה: אִי אָמְרַתְּ מִלְּתַחַת רָבֵי [אם אתה אומר שהשיער מלמטה גדל] את הנְזִירוּת הָא שַׁקְלֵיהּ [הרי נטל], ששיער זה שנדר עליו שלא לגלחו, והקדישו גילחו, שהוא הנמצא למעלה, ולכן צריך להשלים זמן הנזירות עד שיגדל שיער כראוי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִלְּעֵיל רָבֵי [אם אתה אומר שמלמעלה הוא גדל] מַאי דְּאַקְדֵּישׁ הָא קָאֵים [מה שהקדיש הריהו קיים] עדיין במקצתו, ודי בשיעור זה כדי לגלח עליו ולסיים נזירותו. ומציעים: תָּא שְׁמַע [בוא ושמע] תשובה לדבר מֵהָא אִינְבָּא חַיָּה דְּקָאֵים בְּעִיקְבָא דְּבִינְתָא [מהכינה החיה שנמצאת תמיד בשורש השערה] וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מִלְּתַחַת רָבֵי [ואם עולה על דעתך שמלמטה גדלה השערה] בְּרֵישָׁא דְּבִינְתָא בָּעֵי לְמֵיקַם [בראש השערה היתה צריכה הכינה לעמוד], שהרי השער צומח והכינה היתה צריכה לעלות אתו. ודוחים: לְעוֹלָם תאמר כי מִלְּתַחַת רָבֵי [מלמטה השיער גדל] וְאַגַּב חִיּוּתָא נָחֵית וְאָזֵיל אִינְבָּא [ומפני חיותה הכינה יורדת והולכת], שהיא זוחלת למטה תמיד לכיוון שורש השיער, משם היא ניזונה. ומביאים ראיה אחרת, תָּא שְׁמַע [בוא ושמע] מכך שאִינְבָּא [כינה] מֵתָה נמצאת תמיד בְּרֵישָׁא דְּבִינְתָא [בראש השערה], וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מִלְּעֵיל רָבֵי [ואם עולה על דעתך שמלמעלה גדל השער] בְּעִיקְבָא דְּבִינְתָא בָּעֵי לְמֵיקַם [בשורש השערה היתה צריכה לעמוד]. ודוחים: הָתָם נַמִי [שם גם כן] אפשר לומר שמִשּׁוּם דְּלֵית בָּהּ חֵילָא, שָׂרוּגֵי שָׂרִיגָא וְאָזֵיל [שאין בה כוח, היא נתפסת במקומה ועולה עם השיער הצומח (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: כינת הראש         שם באנגלית: Louse        שם מדעי: Pediculus humanus

שם נרדף במקורות: מאכולת, קלמתא, קלמי, כלמי, אינבא


נושא מרכזי:  מיני הכינים המלווים את האדם

  

כינת האדם

רוב איזכורי הכינים בספרות חז"ל הם של מין הנטפל לאדם. מין זה גורם לגירוד וגירוי ומאז ימי קדם מהווה מטרד שכיח לאדם. במחקרים ארכיאולוגיים באתרים הסטוריים ואף פרה-היסטוריים נמצאו כיני ראש וכיני גוף. הכינים נמצאו בראשי מומיות ובשרידי בגדים. בחפירות בקומראן ומצדה נמצאו מסרקי עץ ושנהב ששימשו לפליית כינים ובין שיניהם כינים בשלבי התפתחות שונים (תמונה 1). משערים שתפוצת הכינים הרבה במערות המסתור בתקופת המרד מלמדת על תנאי החיים הקשים ועל תנאי ההיגיינה הירודים. השוואת הכינים לכינת הראש בת זמננו מלמדת שלא חל שינוי במין זה במהלך אלפי השנים שתועדו במחקרים. במקורות ניתן לזהות התייחסות לשני תתי המין של כינת האדם והם כינת הראש (Pediculus humanus capitis) וכינת הגוף (Pediculus humanus corporis).
 

כינת הגוף

כינת הגוף נמצאת על הגוף ובין קפלי הבגדים וגורמת בדרך כלל לגירוד, לפעמים עד כדי פציעת העור. כינים אלו מתרבות בתנאים היגיניים ירודים: "והך. ב'. הכא והך את עפר הארץ. ואידך והך כף אל כף (יחזקאל כא יט). מלמד שהיו הכינים מכים וטופחים על פניהם ועל כל בשרם (תנחומא בא ד). טעם הכינים לפי שמנעו המצרים את ישראל מלכת במרחצאות ומתוך כך נתמלאו כינים בבגדיהם לפיכך לקו הם בכינים (פס"ז)" (בעל הטורים, שמות ח י"ב).

רוב המקורות מתייחסים לכינת הגוף ורק מיעוטם מתייחסים במישרין לכינת הראש. במשנה (שבת, פ"א מ"ג) למדנו: "לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא ... ולא יפלה את כליו ולא יקרא". מפרש הרמב"ם: "... יפלה את כליו, יבדוק בגדיו מהכינים וכו'". לכינה זו התכוונו המטרוניתא ("ולא קטיל לכו כינה אמנייכו") וילתא, אשתו של רב נחמן, כשאמרה בכעסה על כך שלא קבלה לשתות מכוס הברכה: "שלחה ליה: ממהדורי מילי ומסמרטוטי כלמי"(1) (ברכות, נא ע"ב). רש"י: "ומסמרטוטי כלמי - וממשחקי בגדים בלויים וממורטים ירבו כינים, כינים מתרגמינן כלמתא". על הקשר בין הכינים ובגדים מלוכלכים אנו לומדים בגמרא בפסחים (קיב ע"ב) המונה המלצות למניעת מחלות ופגעים שונים: "אמר אביי: עור דג, וכוס חמין, וביצים וכינים לבנים כולן קשין לדבר אחר ... כינים לבנים מאן דמחוור לבושיה ולא נטיר ליה תמניא יומי והדר לבוש לה, בריין הנך כינים, וקשין לדבר אחר"(2). מפרש רש"י: "מאן דמחוור לבושיה - ולביש להו מקמי שמונה יומי, דאכתי לא מטי שמונה יומי דאשלחינהו הנהו כינים הדרי, ואכתי איכא בהו חיותא ואכלי ליה, וקשין לדבר אחר". ייתכן והרחקה הבגדים מגוף האדם במשך 8 ימים גורמת לתמותת הכינים ואילו לבישתם קודם לכן מאפשרת לאוכלוסיית הכינים להתחדש. המונח "כינים לבנים" המופיע בדברי הגמרא בפסחים מוזכר על ידי הראשונים כמייצג את כינת האדם ואולי דווקא את כינת הגוף משום שהיא בהירה יותר מאשר כינת הראש שצבעה אפור.

תת מין כינת הגוף מהווה נשוא שאלות הלכתיות: "כינה מהו שתחוץ? מתה לא תבעי לך דודאי חייצא, חיה מאי? מי אמרינן: כיון דאתא ואזלא רביתא היא ולא חייצא, או דלמא כיון דקפיד עלה חייצא?"(3) (זבחים, יט ע"א). לכינה יש משמעות גם בדיני נדה משום שבמצבים מסויימים ניתן לתלות בה ראיית דם: "ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות שחטה בהמה חיה ועוף נתעסקה בכתמים או שישבה בצד העסוקים בהן הרגה מאכולת הרי זה תולה בה (נדה, פ"ח מ"ב). מפרש רע"ב: "מאכולת – כינה. עד כמה הוא תולה - בדם מאכולת. עד כגריס - אבל טפי מהכי אין דם מאכולת כל כך גדול וכו'". בהקשר דומה מספרת הגמרא (נדה, כ ע"ב): "אפרא הורמיז אמיה דשבור מלכא שדרה דמא לקמיה דרבא, הוה יתיב רב עובדיה קמיה, ארחיה אמר לה: האי דם חימוד הוא. אמרה ליה לבריה: תא חזי כמה חכימי יהודאי! א"ל: דלמא כסומא בארובה? הדר שדרה ליה שתין מיני דמא, וכולהו אמרינהו, ההוא בתרא דם כינים הוה, ולא ידע, אסתייע מילתא ושדר לה סריקותא דמקטלא כלמי; אמרה: יהודאי, בתווני דלבא יתביתו"(4). מפרש רש"י: "קטלא כלמי - שהורגין עליה כינים וסברה ודאי הבין ומשום הכי שלח לי האי. כלמי - כינים כדמתרגמינן כינים כלמתא".
 

כינת הראש

רק במעט ממקורות חז"ל קיימת התייחסות חד משמעית לכינת הראש. מקור אחד העוסק ב"אינבא" שהיא כינת הראש, ואולי שם כללי לכינת האדם, הוא סוגייתנו. מסוגיה זו נוכל ללמוד שאינבא היא כינת הראש (תמונה 2) ובנוסף לכך להכיר גם אחת מהתנהגויותיה. הגמרא מתארת את נטייתה של הכינה החיה להתמקם בבסיס השערה. הכינה ניזונה ממציצת דם מהקרקפת לכן עליה לזחול לבסיס השערה תוך כדי גידולה. לעומת זאת הביצים דבוקות לשערות ולכן עם גידול השערה הן מתרחקות מבסיס השערה (תמונות 3-4). גם כינים מתות צמודות לשערות בעזרתן רגליהן דמויות הטופרים ולכן מתרחקות מבסיס השערה תוך כדי גידולה. מקור נוסף הובא לעיל: "... אסתייע מילתא ושדר לה סריקותא דמקטלא כלמי וכו'". אמנם הסיפור על איפרא הורמיז עסק בדם שנמצא על גבי בגדים אך הסימן היה מסרק המשמש לסילוק כינים מהראש. ר"ת (תוס', שבת יב ע"א ד"ה שמא יהרוג) ציטט מדרש שגם הוא עוסק בכיני ראש: "... דאמרינן במדרש אף כי אנוש רימה אלו כינים שבראש וכו'"(5).
 

      

תמונה 1. תמונה 4.  מסרק מהתקופה הרומית      
"באדיבות רשות העתיקות;  צילום: קלרה עמית"

 

תמונה 2. כינת הראש - זכר          צילם: Gilles San Martin

  

      

תמונה 3. כינת הראש  - בקיעה            צילם: CDC

 

ביצה של כינת הראש       צילם: לא ידוע

 
הרחבה 

אופן גידול השערות

למסקנת הסוגיה השערות גדלות מבסיסן וכך ניתן להבין כמה תופעות מוכרות. נעיין בראיות הגמרא כפי שניסח אותן המאירי:

"השער כשהוא גדל אינו מתגדל מלמעלה, רוצה לומר דרך ראש השער עד שישאר עיקרו המחובר בראש במקומו לעולם, אלא מלתחת רוצה לומר שעיקרו המחובר בראש הוא שמבצבץ ויוצא. וכן אתה מוצא בצמר הבהמה כשאדם צובעו בסיקרא ומתגדל אחר כן, שהסיקרא עומדת לעולם בראש שער הצמר ועיקרה המחובר לגוף נמצא לבן אחר שנתגדל, וכן הזקנים שצובעים את זקנם כדי שיראו כבחורים כששערם גדל נמצא עיקר השער המחובר בזקן לבן. ואף על פי שאותם הכנים הדקים הנמצאים בשער הנקראים בלעז קוקש ובלשון תלמוד אינבא אנו רואין שעומדת לעולם בעיקר הסמוך לראש, מתוך חיותה כשמרגשת ריחוקה בשעת הגדול, מתקרבת לשם. וכשהן מתות מיהא מתרחקות כפי גדול השער. וכן הגוי המסתפר לעבודה זרה, שמניח קליעה מהודקת ולאחר זמן גדל השער ונמצא כשמתגדל השער אצל הראש שאין בה קליעה אלא שערות נפרדות. מעתה מי שנתגלח תוך נזירותו ונשתייר בכלל שערותיו בכדי לכוף ראשו לעיקרו שפסקנו בו שאין בו מלקות אלא שבטל מצות עשה וכו'".
 

חשיבות כיני הראש

למרות הטירדה שכיני הראש גורמות אין הן נחשבות למעבירות מחלות. אמנם גירוד רב עלול לגרום לפצעים וזיהומים אך אין הן גורמות לנזק ישיר. מחקרים שבדקו את הגורמים להתפשטות כיני הראש מצאו שלא ניתן לאשר את ההנחה המקובלת בציבור שהכינים מועברות מאדם לאדם כתוצאה ממגע עם חפצים כמו מסרקים, כובעים וכד'. לעומת זאת התברר שהגורם העיקרי להדבקה הוא מגע ישיר בין ראש לראש. בני אדם נוטים להביע את חיבתם לקרוביהם וחבריהם בעזרת מגע של הראש בשונה מהתנהגותם של קופים. במחקר שהתפרסם לפני כ – 3 שנים (6) נטען שלהתנהגות זו יש ערך אדפטיבי משום שהיא איפשרה הדבקה מוקדמת ככל הניתן בכינים ורכישת תגובה חיסונית יעילה כנגד כיני ראש וגוף. החיסון המשותף לשני תתי המין של הכינים שימש כמנגנון למניעת הדבקה בכיני הגוף המסוכנות לאדם. לכיני הגוף מייחסים העברת מחלות גורמות מוות כטיפוס, קדחת השוחות, קדחת המערות ודבר. לאור כך ניתן להתייחס ל"נגיעות הראש" של האדם כהתנהגות טבועה ולא מודעת המשמשת כחיסון (vaccination) כנגד כיני גוף המפחית את הסכנה לחשיפה לפתוגנים שהם מעבירים. לאחרונה עם הכחדת המחלות המועברות על ידי כינת הגוף איבדה התפשטות כינת הראש את חשיבותה האדפטיבית אך היא עדיין משמעותית בחברות מתפתחות.

 


(1) פירוש: שלחה ליה [לו] בתשובה: ממהדורי [מן המחזירים בעיירות], רמז לעולא שהיה מסתובב בין בבל לארץ ישראל יוצאים תמיד מילי [דברים], ומסמרטוטי [ומן הסמרטוטים] מתרבים כלמי [כינים].
(2) פירוש: אָמַר אַבַּיֵי: עוֹר, דָּג וְכוֹס חַמִּין וּבֵיצִים וְכינים לְבָנִים כּוּלָּן קָשִׁין לְדָבָר אַחֵר (עשויים לגרום צרעת). ומפרשים ... כִּינִּים לְבָנִים הכוונה למַאן דִּמְחַוָור לְבוּשֵׁיהּ וְלֹא נָטֵיר לֵיהּ תְּמַנְיָא יוֹמֵי, וַהֲדַר לָבוּשׁ לָהּ בַּרְיָין הֲנָךְ כִּינִּים [מי שמכבס את לבושו ואינו שומר אותו שמונה ימים, וחוזר ולובש אותו נבראות אותן הכינים] וְקָשִׁין כולם לְדָבָר אַחֵר.  
(3) כִּינָּה שנמצאת עליו, מַהוּ שֶׁתָּחוֹץ האם תיחשב חציצה? ומפרטים: כינה מֵתָה לֹא תִּבָּעֵי [תישאל] לְךָ, דְּוַדַּאי חָיְיצָא [שודאי היא חוצצת], כמו כל דבר אחר. אבל כינה חַיָּה, מַאי [מה דינה]? מִי אָמְרִינַן [האם אומרים אנו]: כֵּיוָן דְּאָתָא וְאָזְלָא [שבאה והולכת] שהיא מצויה עליו כל הזמן, רְבִיתָא הִיא וְלָא חָיְיצָא [כמו גידול של בשרו היא ואינה חוצצת], אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דְּקָפֵיד עֲלָהּ חָיְיצָא [שמא כיון שהוא מקפיד עליה חוצצת]? 
(4) פירוש: אפרא הורמיז אימו של המלך שבור שלחה דם לרבא (על מנת שיפסוק אם הוא דם טמא) וישב לפניו רב עובדיה. הריח את הדם ואמר שדם זה הוא דם חימוד (על פי חלק מהראשונים דם זה כשלעצמו טהור). אמרה האם לבנה ראה כמה חכמים היהודים. ענה הבן אולי הם רק מנחשים (כסומא בארובה). כתגובה שלחה לרבא ששים מיני דמים וידע לזהות את כולם מלבד האחרון שהיה דם כינים. אירע נס ורבא נתן לה כמתנה מסרק כינים והיא חשבה שבכך רמז לה שמדובר בדם כינים. אמרה איפרא הורמיז: יהודים בחדרי הלב אתם יושבים כלומר כל חכמה מצויה בכם.
(5) בנוסח שלפנינו נאמר: "אף כי אנוש רמה אלו הכנים שבחייו" (קהלת רבה, וילנא, פרשה ה).

(6) Rózsa L. and Apari P. 'Why infest the loved ones - inherent human behaviour indicates former mutualism with head lice'. 2012, Parasitology. 139(6) pp:696-700- 



לעיון נוסף:

ב"פורטל הדף היומי": "זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה": זיהוי הכינה ותאור מאפייניה במקרא וספרות חז"ל`  "ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל" -  הריגת כינה בשבת
סיכום הרב חיים רפופורט בדרכו של הרבי מלובביץ'

יחס חז"ל לעולם הטבע
תשובות לקונטרסי "ד"א"
השתנות הטבעים כפתרון לסתירות בין דת למדע
תולדות ההלכה והחיים המודרניים
תכתובת בנושא ב"חדרי חרדים"
הריגת כינים בשבת
 



א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה. 



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר