הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"פשיטא"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נזיר ל ע"א
גמ'.
מ"ט? אמר ר' יוחנן: הלכה היא בנזיר.
פשיטא, מאי למימרא דבן יורש את אביו, בת לא?
1.
רבי יוחנן קובע שהדין במשנה שרק בן מגלח על מעות אביו - ולא הבת - נובע מ"הלכה היא בנזיר" [בפשטות - זו הלכה למשה מסיני]. ועל כך מקשה הגמרא "פשיטא", שהרי בת לא יורשת את כספי אביה וכיצד יש "הוא אמינא" שהיא יכולה לגלח על מעותיו. כלומר, הקושי הוא על רבי יוחנן!
2.
שאלה כזאת מסוג "פשיטא" נפוצה בש"ס, אבל כאן היא מיוחדת בכך, שהיא נשאלת על "הלכה היא בנזיר" שכנראה היא "הלכה למשה מסיני".
2.1
אבל נראה שלא מצינו בש"ס שאלת "פשיטא" על דין שנלמד מפסוק!
2.2
חשוב להעיר: התוכן של "הלכה היא בנזיר" בסוגייתנו שונה מהתוכן של אותו מושג בדפים הקודמים!
3.
תוספות מסכת נזיר דף ל עמוד א:
פשיטא - בלא הלכה ידעינן דאין בת מגלחת ולמאי הוצרך מילתא דר' יוחנן
וא"כ הא דקאמר הש"ס מ"ט מאי קושיא דהכא פשוט לן דבן ולא בת
וצ"ל דר' יוחנן גופיה אמרה כי הך דבפ' אלו מציאות (ב"מ בבא מציעא דף כא.) וכמה אמר ר' יצחק קב בארבע אמות (וע"ע תוספות פסחים דף לג: ד"ה תתן וכו' ומה שנרשם שם).
תוס' קובע שרבי יוחנן עצמו שאל את שאלת הפתיחה "מאי טעמא". כנראה שהוא מתכוון לומר ששאלת ה"פשיטא" בסוגייתנו היא "שאלה רטורית", כלומר, שאלה מתודית להבהרת העניין!
4.
על העניין העקרוני שאמורא מיישב שאלה שהוא עצמו שאל אותה ראה מה שכתבנו על כך:
לגבי שאלת "מנא הני מילי":
תוספות מסכת פסחים דף לג עמוד א:
תתן לו ולא לאורו - אור"י דלא איצטריך למידרש מלו אלא לר' יוסי הגלילי דאית ליה חמץ מותר בהנאה דלהנך תנאי דאסרי חמץ בהנאה נפקא לן מונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש או מתתן לחודיה שאין ליתן אלא מידי דשרי בהנאה לכל הפחות דשייכא ביה נתינה ולכך משמע ליה למידרש מתתן לו דבר הראוי לאכילה ולא דבר שאין ראוי אלא לאורו והיינו תרומה טמאה דלא חזיא אלא לאורו דאיסור הנאה מתתן נפקא
ואם תאמר ובעל הגמרא דבעי מנהני מילי והא הנך תנאי דהך ברייתא דהפריש חמץ תרומה ד"ה אינה קדושה כיון דסבירא להו דאסור בהנאה דבר פשוט הוא דאינו קדוש ומאי קבעי ליה
תוס' מקשה מדוע הגמרא שואלת "מנא הני מילי", הרי כל השאלה היא רק לשיטת רבי יוסי הגלילי - והרי פשטות הגמרא - במהלך הסוגיה - שלא סוברת כמותו.
משאלת תוס' משמע בבירור שבכל הש"ס ה"סתמא דגמרא" שואלת את השאלה "מנא הני מילי", כאשר נקודת המוצא היא, שברור לגמרא שמדובר בדין שנפסק להלכה. לא ברור למי תוס' מתכוון באומרו "בעל הגמרא", לתלמידי החכמים בזמן הדיון בבית המדרש, או שכוונתו ל"עורך הגמרא". אם מדובר ב"עורך הגמרא" יותר ברור שהביטוי מעיד שהדין המדובר נפסק להלכה, ולכן מתקיימת קושיית תוס'.
יש לומר דפשיטא ליה לגמרא דלא איצטריך למיתני בברייתא ד"ה אלא לרבי יוסי הגלילי דמשום דהנך דאסירי בהנאה לא איצטריך למיתני ולהכי בעי מנהני מילי לרבי יוסי הגלילי
תוס' עונה: ברור מאליו שכל השאלה היא רק לשיטת רבי יוסי הגלילי.
ולא ירדתי לסוף דעתו: למעשה הוא מקבל את הקושיה ואולי הוא טוען שיש כאן חריג [ודבריו בהמשך - בקטע הבא – מוסבים גם על תרוץ זה]. אבל אולי נראה לומר כך: באמת בדרך כלל הביטוי "מנא הני מילי" שנאמר על ידי "סתמא דגמרא" מלמד שמדובר בדין שנפסק להלכה חוץ ממקום שברור הוא שלא נפסק כמותו - כבסוגייתנו. ונוסיף: ובמקרה כזה הביטוי "מנא הני מילי" נאמר על ידי חכמי בית המדרש תוך כדי דיון [בשיטת רבי יוסי הגלילי] ולא נאמר על ידי עורך הגמרא.
ותוס' מביא תרוץ נוסף [שלדעתי קשור מאד לתרוץ הראשון]:
אי נמי רב נחמן גופיה דמפרש לו ולא לאורו קאמר מה"מ לפי שהיה פשוט לו דאליבא דכ"ע קתני הכי וכה"ג איכא בכמה דוכתי.
הוא מסביר שרב נחמן עצמו שאל את ה"מנא הני מילי". כלומר, שאת הביטוי הזה לא אמרה ה"סתמא דגמרא" [או "עורך הגמרא"] אלא רב נחמן עצמו הוא זה ששאל זאת כשאלת פתיחה לעיקר מטרתו להביא את הפסוק המיוחד שיתאים לכלל השיטות. [ראה ב"ילקוט ביאורים", עמוד רטו].
כלומר, כנראה שכוונת תוס' לומר [לפי ה"מהלך" שניסיתי להסביר בכל הדיון בדברי התוס' לעיל] שאין כאן הכרעת דין של ה"סתמא דגמרא" או של "עורך הגמרא" אלא באמת דיון פנימי של רב נחמן.
תוספת הסבר: אולי בהסבר השני כוונת תוס' לומר, שלכאורה צריך להכריע כרבי יוסי הגלילי [ולא בגלל הביטוי "מנא הני מילי"] לפי הכלל שהלכה כמי שהסוגיה "שקיל וטרי אליביה" – כלומר, הלכה כאותה שיטה שדנים אודותיה - ובסוגייתנו זהו רבי יוסי הגלילי. וכוונת תוס' לומר, שמכיון שרב נחמן הוא זה שדן בדברי רבי יוסי הגלילי לכן לא תקף כאן הכלל שהלכה כמי ש"שקיל וטרי אליביה".
ועדיין קשה: אם משמעות הביטוי "מנא הני מילי" משתנה בהתאם לנתונים שונים: אם "עורך הגמרא" כתבו - כך הלכה, ואם אמורא כתבו - אין זו בהכרח הלכה, מדוע אם כן כולם משתמשים באותו ביטוי !
הערה כללית: כשאמורא מביא דרשת פסוק מה המשמעות? זו אסמכתא, או שהיתה לו מסורת מתקופת הקדמונים שכך הוא המקור. כי בסוגייתנו מדובר ברב נחמן בר יצחק שהיה תלמידם של אביי ורבא – במחצית השניה של תקופת האמוראים ולא ברור מה היו אומרים על כך תנאים ואמוראים שקדמו לתקופת רב נחמן בר יצחק [קשור לסוגיה הכללית של "אמורא מוקדם" ו"אמורא מאוחר"]!
