חינוך לנזירות
נזיר כט ע"א
"...אפילו בנזירות דאית ליה ניוול, אפילו הכי חייב לחנכו.
...כל כמיניהון קרובים דאמרין ליה לא תיגמריה מצות?! קסבר: כל חינוך דלא חשיב לא ניחא ליה".
פירש המפרש: "קסבר - ריש לקיש כל חינוך דלא חשיבי ליה כגון חינוך דנזירות דבזיונא הוא דקא מגלח ראשו לא ניחא ליה לבריה ומשום הכי יכולים למחות".
וקשה, הכיצד אמרו שכיון שחייב בחינוך בנו ידירו בנזירות? אדרבה, הרי האריכה הגמרא במקומות רבים לבאר שיש בנזירות דוקא חטא, לכן אין זה חינוך למצוות אלא לחטא!
עוד קשה, אם נניח שיש מצוה וחובת חינוך בנזירות, הרי בצדק הקשתה הגמרא מה בכך שמיחו הקרובים, ולא מובן מה תירצה, וכי מה בכך דלא ניחא לבן במצוה זו? הלא דוקא לכן מחויב האב לחנכו! וכי היכן מצינו שיכולים הבן או קרוביו לערער על מעשי האב בחינוך?!
עוד קשה, לו היה מקום לבדוק ולערער אחר האב, מדוע לשאול את הקרובים אם ניחא ליה לבן, נקרא לנער עצמו ונשאלה את פיו ישירות!
אלא שפירוש "לא ניחא ליה" – שלא ניחא ליה לאב. והקושיות דלעיל מתרצות זו את זו. סתם נזירות אינה רצויה. אימתי יש בה מצוה רבה, כגון "הרואה סוטה בקלקולה", או כגון נזירו של שמעון הצדיק שפחז עליו יצרו ובקש לטורדו מן העולם. לכן אין ראוי לאיש להדיר את בנו בנזיר כדי לחנכו אלא רק כשרואה בו שנצרך לכך. אמנם יתכן שישתנה טבע הבן, בתחילה נראה היה שהנזירות רצויה, ואחר כך נגלה שהנזירות מיותרת. אם קיים האב יכול הוא להישאל על הדרתו. ואם מת יכולים הקרובים למחות, ואיגלאי מילתא למפרע דהוי "חינוך דלא חשיב" וממילא "לא ניחא ליה" לאב בהדרת נזירות זו.
