הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מדוע בכה רבי עקיבא?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נזיר כג ע"א
מתני'. האשה שנדרה בנזיר, והיתה שותה ביין ומטמאה למתים - ה"ז סופגת את הארבעים.
הפר לה בעלה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה ביין ומטמאה למתים - אינה סופגת את הארבעים; רבי יהודה אומר: אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות.
גמ'. ת"ר: +במדבר ל+ אישה הפרם וה' יסלח לה - באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר,
שהיא צריכה כפרה וסליחה.
וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה,
ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה - טעון כפרה וסליחה,
המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה! ...
מבנה הסוגיה:
1.
דין ראשון במשנה:
מתני'. האשה שנדרה בנזיר, והיתה שותה ביין ומטמאה למתים - ה"ז סופגת את הארבעים.
בפשטות אין חידוש בדין זה. הגמרא דנה בזה לעיל במסכת נזיר דף כא. ראה גם שוטנשטיין, הערה 1 בחלק השני.
2.
דין שני במשנה:
הפר לה בעלה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה ביין ומטמאה למתים - אינה סופגת את הארבעים;
האשה חטאה מתוך כוונת מזיד, אבל למעשה - בגלל שבעלה הפר את נדריה - אין במעשיה שום מעשה של חטא, ולכן לא נענשת [לא מלקות ולא קרבן]. אבל לכאורה מלשון המשנה משמע שהיא לא נענשת במלקות אבל "מעשה עבירה" יש כאן.
2.1
משמע מהאמור לעיל עיקרון חשוב מאד: לא המחשבה בפני עצמה קובעת - גם כאשר מצורפת לה "מעשה" שלדעת המבצע יש בו עבירה - אלא אדם חייב רק כשיש "מחשבה"+מעשה שיש בו עבירה
2.2
קל וחומר מהנ"ל שאין אדם נענש רק על מחשבה בלבד וללא שום מעשה! [תכנון וכוונה לעבור עבירה...]
3.
רבי יהודה אומר: אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות.
רבי יהודה סובר שמכיון שהיא התכוונה לעבור עבירה ועשתה מעשה שלפי ידיעתה באותה שעה הוא "מעשה עבירה" [שאמנם על פי האמת אין במעשה זה עבירה בפועל כי בוטל נדרה] מקבלת עונש [מלקות] מדרבנן.
3.1
מחלוקת ראשונים [ראה "שוטנשטיין", הערה 3]:
יש אומרים שרבי יהודה חולק על "תנא קמא", ומתאים לניסוח "רבי יהודה אומר" [ולא נאמר "אמר רבי יהודה"] שבדרך כלל מלמד שבא לחלוק על התנא הקודם לו.
3.2
ויש אומרים שרבי יהודה לא חולק אלא מסביר ומוסיף על "תנא קמא" - וממילא, פשוט שכך תהיה ההלכה. וקשה קצת הלשון "רבי יהודה אומר"!
3.3
לפי הנאמר בסעיף 3.1 כעיקרון, ההלכה צריכה להיות כ"תנא קמא" לפי הכלל הנפוץ שהלכה כ"תנא קמא" נגד תנא יחיד שחולק עליו, וממילא, האשה במקרה זה לא תקבל עונש מכל סוג שהוא!
4.
הגמרא מצטטת ברייתא:
יש לדון ביחס בין הברייתא למשנתנו. האם הברייתא הארוכה היא המקור למשנתנו, או שהברייתא מרחיבה את האמור במשנתנו.
5.
קטע א בברייתא:
גמ'. ת"ר: +במדבר ל+ אישה הפרם וה' יסלח לה - באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר,
שהיא צריכה כפרה וסליחה.
משמע מהברייתא שהיא מדברת ממש על המקרה השני - לעיל בסעיף 2 - במשנתנו. וכפי שהסברנו - לעיל בסעיף 2 - שלמרות שהיא לא נענשת בכל זאת יש לה "עבירה" שמחייב אותה ב"תשובה".
5.1
משמע מהברייתא שהאשה צריכה כפרה וסליחה. לא נראה שהכוונה היא לדין של רבי יהודה, שהרי הדין של רבי יהודה הוא "מדרבנן", ובברייתא מדובר בפסוק מהתורה. ואולי אפשר לומר שהפסוק מהווה אסמכתא לדינו של רבי יהודה או אפילו מקור שמאפשר לחכמים להעניש אותה!
בפשטות משמע שהברייתא פוסקת כרבי יהודה.
מהי ה"כפרה וסליחה"? אולי הכוונה למלקות מדרבנן כדברי רבי יהודה, ואולי הכוונה "רק" ל"תשובה" - כך משמע מהדיון בפרשנים!
5.1
על הקטע הנ"ל:
רמב"ם הלכות נדרים פרק יב הלכה יח:
שמע האב או הבעל ושתק כדי לצערה אף על פי שלא היה בלבו לקיים נדרה הואיל ועבר היום ולא הפר ולא בטל נתקיימו נדריה,
נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה שהפר ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון הרי זו פטורה ואף על פי שנתכוונה לאסור
הואיל ונעשה ההיתר פטורה
ועל זה נאמר וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה,
ומכין אותה מכת מרדות מפני שנתכוונה לאיסור.
ראה שוטנשטיין שמביא בשם הגרי"ז הלוי שמהרמב"ם משמע שללא הפסוק היתה חייבת מלקות אף על המחשבה בלבד.
5.2
"מתיבתא", הערה ו:
ו.
אף שבפועל היא לא עברה על איסור ומחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה זה רק כשלא עשה איסור ורק חשב לעשות מעשה איסור
אבל כאן עשתה מעשה עם כוונה רעה
ולכן אף שהמעשה מותר צריכה היא סליחה על רוע הכוונה שבמעשה [חיבור התשובה למאירי מאמר א פ"ז]
וכעין זה כתב בעיון יעקב קידושין דף פא שכיון שלפי דעתה עשתה את המעשה בפועל באופן זה מצרפין את המחשבה למעשה
ובקידושין דף לט כתב המאירי שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה הכוונה שאין עליה עונש כמו אם עשה מעשה ממש אבל נענש עליה מאחר שהוא מכוון לעשיית העבירה ולא נמנע מעשייתה מצד כבישת יצרו אלא שלא נזדמן לידו להוציא הרהורו לפועל [וראה מאירי כאן].
6.
וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה,
ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה - טעון כפרה וסליחה,
המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה!
רבי עקיבא אמר שמכאן לומדים בקל וחומר שמי שעובר מעשה עבירה ממש, ובזדון ממש, ובכוונה, טעון כפרה וסליחה!
וקשה מאד, מה החידוש בדבר? הרי החטא ברור והעונש ברור, ויותר קשה, הרי במקרה זה האדם חייב מלקות [עונש בידי אדם] ולא רק "כפרה וסליחה" [בין אדם למקום]!
6.1
אלא כנראה שהוא בא לחדש שגם כאשר כוונת האדם מתממשת במעשה הרי שהחוטא חייב בסליחה וכפרה גם על מחשבתו, מלבד העונש שהוא מקבל על המעשה.
6.2
דיון פנימי:
מדוע בכה "רבי עקיבא"?
6.3
הפרשנים אומרים שרבי עקיבא - שהיה גלגול של שמעון - התכוון לחטאו של שמעון במכירת יוסף שהרי ה' חשבה לטובה ובכל זאת האחים חטאו כי היתה להם מחשבה רעה. ואולי רבי עקיבא הבין שהוא "ישלם" את מחיר חטאו של שמעון!
6.4
אבל קצת קשה, מה הקשר לקל וחומר של רבי עקיבא?
אולי רבי עקיבא מדגיש שמכירת יוסף בסופו של דבר בוצעה! כלומר, מחשבת שמעון התממשה - לפי דעתו של שמעון - למרות שה"רעיון" היה תכנון מכוון של ה' - ובזה יש דמיון למשנתנו שהאשה התכוונה לעבור במזיד על דין נזירות אע"פ שלפי האמת כבר לא היתה נזירה. ולפי רבי יהודה היא חייבת במלקות מרדות.
[מעניין: דף יומי של יום רביעי לפני פרשת משפטים תשפ"ג שם נאמר :
שמות (פרשת משפטים) פרק כא פסוק טז - יז
(טז) וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: ס
שבגלל זה נגזר עונשם של עשרת הרוגי מלכות]
6.5
ויש להדגיש: יש הבדל: במכירת יוסף האחים ביצעו עבירה במעשה עבירה ממש. ולכן בכה רבי עקיבא כי על מכירת יוסף צריך להיענש אע"פ שהתוצאה הרחוקה-העתידית היתה חיובית. אדם נענש על המעשה והתוצאה הגלויה, המיידית! ורבי עקיבא שהיה גלגול נשמתו של שמעון הבין ו"ראה" שהוא זה שייענש!
6.6
רבי עקיבא לא מביא את הדוגמא ממשנתנו אלא הוא מביא דוגמא דומה. וכנראה שמתכוון גם למקרה במשנתנו מכך שהגמרא ציטטה ברייתא זו צמוד למשנתנו.
6.7
חידוש:
במסכת קידושין דף פא עמוד ב מובאת הברייתא שבסוגייתנו במסכת נזיר [על הבכי של רבי עקיבא].
ובעמוד הקודם מובא מעשה ברבי עקיבא:
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פא עמוד א:
ר' עקיבא הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בריש דיקלא, נקטיה לדיקלא וקסליק ואזיל. כי מטא לפלגיה דדיקלא שבקיה, אמר: אי לאו דמכרזי ברקיעא הזהרו ברבי עקיבא ותורתו, שויתיה לדמך תרתי מעי
מן השמים לא הרשו לשטן להעניש את רבי עקיבא על "הרהור" עבירה!
וכנראה המובא בברייתא שרבי עקיבא בכה כי הוא חשב שאולי מגיע לו עונש על "כוונת החטא" - טיפס על אילן שחשב שזו אשה! וזה דומה למשנתנו בנזיר דף כג.
ולםי ההסבר לעיל בסעיף 2: לכאורה רבי עקיבא עשה "מעשה", אומנם לא מעשה של עבירה ממש, אלא מעשה בפועל [הטיפוס על העץ] שמעיד על כוונת העבירה שלו.
6.8
אולי ה"הצלה" של רבי עקיבא - כמובא שם במסכת קידושין דף פא - מתאימה "קצת" לדרשה בסוגייתנו - נזיר דף כג עמוד ב - +הושע יד+ "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" - ה' מציל את הצדיקים!
שמואל א פרק כד פסוק יג
(יג) כַּאֲשֶׁ֣ר יֹאמַ֗ר מְשַׁל֙ הַקַּדְמֹנִ֔י מֵרְשָׁעִ֖ים יֵ֣צֵא רֶ֑שַׁע וְיָדִ֖י לֹ֥א תִֽהְיֶה־בָּֽךְ:
רד"ק שמואל א פרק כד פסוק יג
או פירושו מרשעים יצא מעשה הרשע כלומר כמו שהם רשעים בלבם כן יעשו מעשה רשע ולבם יבחן במעשיהם
הביטוי שלו מעניין: "ליבם יבחן במעשיהם" - נענשים על תוצאת המעשה שמעידה על מחשבת ליבם! כלומר, אולי באמת מעשה העבירה היא העיקר, אבל בתנאי שיש מעשה שמעיד על מחשבת העבירה.
7.
המשך הברייתא בסוגייתנו - מסכת נזיר דף כג:
כיוצא בדבר אתה אומר: +ויקרא ה+ ולא ידע ואשם ונשא עונו - ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר, כגון חתיכה ספק של שומן ספק של חלב, אמר קרא ונשא עונו,
מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - עאכ"ו!
אדם התכוון לפעולה מותרת ו"עלה בידו" [בשגגה] מעשה עבירה [אכילת בשר חזיר] חייב כדין עבירה בשוגג. ומעניין שהברייתא מביאה-מרחיבה דוגמה [אבל לא ממש דומה] שהיתה לפניו חתיכה שהיא ספק שומן ספק חלב, והוא חשב שהוא של שומן ומותרת באכילה, ואחר כך התברר לו שהיה ספק אזי חייב בקרבן אשם תלוי מכיון שהיה צריך להעלות בדעתו שחתיכה זו היא בספק איסור.
וראה בשוטנשטיין, הערה 5 בסופה, שאם האדם לא היה צריך לחשוש שמדובר באיסור או בספק איסור הרי שנחשב כאנוס ופטור לגמרי.
וגם כאן הברייתא מביאה קל וחומר שמי שהתכוון לאכול מאכל איסור וזה מה שקרה בפועל שחייב בכפרה.
8.
איסי בן יהודה אומר: ולא ידע ואשם ונשא עונו -
ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר, כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן - ונשא עונו,
גם כאן מובאת דוגמא כנ"ל, אלא שמדובר כאן בספק בין שתי חיכות ולא בספק לגבי חתיכה אחת, שגם אם התכוון לפעולה מותרת ועשה בפועל פעולה שהיא ספק אסורה - חייב בכפרה .
המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה!
וגם כאן הברייתא עושה "קל וחומר" למי שעובר בזדון ממש ובפועל - חייב בכפרה.
9.
על דבר זה ידוו הדווים.
ביטוי שמדגיש את החומרה של כוונה לעבור על איסור. [ואולי בגלל זה בכה רבי עקיבא]
10.
וכל הני למה לי?
הגמרא שואלת מדוע הברייתא צריכה לומר כמה דוגמאות [של מקרי "שוגג"].
11.
צריכין,
דאי תנא גבי אשה,
התם הוא דבעיא כפרה וסליחה, משום דמעיקרא לאיסורא איכוון,
אבל חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, דלהיתרא איכוין - לא בעי כפרה וסליחה;
במקרה של משנתנו האשה התכוונה מבחינתה למעשה איסור לכן הי אליבת בכפרה וסליחה, ואילו בדוגמא שבסעיף 7 לעיל האדם מבחינתו התכוון לפעולה מותרת. ויש חידוש בכך שחייב בכפרה וסליחה.
12.
ואי איתמר הדא, דאיכא איסורא, אבל אשה דהפר לה בעלה, דהתירא - לא תיבעי כפרה וסליחה;
מצד שני במקרה במשנתנו יש חידוש גדול, שהרי בסופו של דבר האשה בפועל לא עברה עבירה כלל.
13.
ואי איתמר הני תרתי, הוה אמינא הני תרתי הוא דסגי להון בכפרה וסליחה, דלא איקבע איסורא,
אבל שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן, דאיקבע איסורא - לא סגי ליה בכפרה וסליחה,
כשהיו לפני אדם שתי חתיכות, אחת "כשרה" ואחת "אסורה", היה עליו להחמיר ולא לאכול אף חתיכה, וכיון שאכל היינו אומרים שמגיע לו עונש ממש, ולא רק סליחה וכפרה
14.
קמ"ל דלא שנא.
מסכמת הגמרא שבכל המקרים המנויים במשנתנו ובברייתא יש צורך בסליחה ובכפרה [בלבד].
15.
רמב"ם הלכות נדרים פרק יב הלכה יח: [הבאנו אותו גם לעיל]
שמע האב או הבעל ושתק כדי לצערה אף על פי שלא היה בלבו לקיים נדרה הואיל ועבר היום ולא הפר ולא בטל נתקיימו נדריה,
נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה שהפר ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון הרי זו פטורה
ואף על פי שנתכוונה לאסור
הואיל ונעשה ההיתר פטורה
ועל זה נאמר וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה,
ומכין אותה מכת מרדות מפני שנתכוונה לאיסור.
[האם רק כאן כי יש פסוק מפורש? אבל בכל מחשבת עבירה אחרת כן נחשב כעבירה?]
הוא פוסק כרבי יהודה במשנתנו. ואם רבי יהודה לא חולק על תנא קמא אזי הוא פוסק ככולי עלמא במשנתנו.
הערה: אולי הרמב"ם פוסק כרבי יהודה כי משמע בברייתא בגמרא שכך סובר רבי עקיבא
16.
רדב"ז הלכות נדרים פרק יב הלכה יח:
נדרה והפר לה וכו'. פ' מי שאמר האשה שנדרה בנזיר וכו' ומסיים בה ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות ומייתי לה מקרא דכתיב אשה הפרם וה' יסלח לה מלמד שהיא צריכה כפרה וסליחה:
כסף משנה הלכות נדרים פרק יב הלכה יח:
[יח] שמע הבעל או האב ושתק כדי לצערה וכו'. מסקנא דגמ' ס"פ נערה מאורסה (דף ע"ח:) וכתב הר"ן דשותק ע"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפי' בו ביום:
נדרה והפר לה האב או הבעל וכו'. משנה בפ"ד דנזיר דף כ"ג):
ומ"ש ומכין אותה מכת מרדות. שם דברי ר' יהודה ומשמע לרבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרש דברי ת"ק:
הוא מדגיש שלפי הרמב"ם יש לומר שרבי יהודה לא חולק על תנא קמא.
17.
משנה למלך הלכות נדרים פרק יב הלכה יח:
[יח] ומכין אותה מכת מרדות כו'. הם דברי ר' יהודה וכתב מרן ומשמע לרבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרש דברי ת"ק. ומדברי התוספות פ"ד דנזיר דף כ"א) ד"ה לעולם נראה דס"ל דר"י פליג את"ק יע"ש:
הוא מביא את שתי השיטות ביחס לשאלה אם במשנתנו יש מחלוקת, אבל הוא לא מרחיב בזה.
18.
תוספת לדיון הראשון בסוגייתנו. ראינו שהאשה - לפי מה שפסק הרמב"ם - חייבת במכת מרדות.
יש שאלה בראשונים ובאחרונים על איזו "מכת מרדות" מדובר.
בעיקרון יש 2 סוגים: 1. עונש על עבירה שנעברה - מתאים לסוגייתנו. מכים עד 39 מלקות. תקף גם למי שעבר על איסור דרבנן 2. הרתעה שלא לעבור על איסור או לצורך "שיכנוע" לקיים מצוה. ואז מכים אותו "עד שתצא נפשו" - חמור יותר מעונש דאורייתא.
19.
לפי משנתנו נראה שאם אדם התכוון לחתוך בשבת מהמחובר והתברר שהיה תלוש יתחייב במכת מרדות! ולא מצאתי כדבר הזה. בש"ס ובפרשנים מדובר רק במקרה הפוך - "התכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר".
מקור חריג:
חדושי הרי"מ מסכת בבא מציעא דף לו עמוד ב:
"... כנתכוין לחתוך מחובר וחתך תלוש דפטור דאין כאן רק הכונה..."
