הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הבעל "מיגז גייז"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

נזיר כב ע"א-ע"ב

 

ת"ש: האשה שנדרה בנזיר ונטמאת, ואח"כ הפר לה בעלה - מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף; 
ואי ס"ד בעל מיגז גייז, תייתי נמי עולת העוף! 
ואלא מאי? מיעקר עקר, חטאת העוף נמי לא תייתי! 
הכי נמי, 
והא מני? ר' אלעזר הקפר היא; 
דתניא: ר"א הקפר (בר רבי) +מסורת הש"ס: בריבי+ אומר, מה ת"ל: +במדבר ו+ מאשר חטא על הנפש? 
וכי באיזו נפש חטא זה? אלא מפני שציער עצמו מן היין נקרא חוטא, 
והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. 
ת"ש, דתניא בהדיא: האשה שנדרה בנזיר, ושמעה חבירתה ואמרה ואני, ובא בעלה של ראשונה והפר לה - 
היא מותרת וחבירתה אסורה; 
שמע מינה: בעל מיגז גייז. 
רבי שמעון אומר: אם אמרה לה הריני כמותיך - שתיהן מותרות.
תלמוד בבלי מסכת נזיר דף כב עמוד ב
מר זוטרא בריה דרב מרי אמר: 
האי היינו דרמי בר חמא, דבעי רמי בר חמא: הרי עלי כבשר זבח שלמים, מהו? 
כי מתפיס איניש בעיקרא מתפיס, או דלמא בצננא מתפיס. 

הערה:
רבו הפירושים וההגדרות בסוגיה זו ואנו לא באנו אלא לעמוד על כמה "עניינים":

מבנה הסוגיה:

1.
הוכחה מברייתא 1:

ת"ש: האשה שנדרה בנזיר ונטמאת, ואח"כ הפר לה בעלה - מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף;
ואי ס"ד בעל מיגז גייז, תייתי נמי עולת העוף!

הוכחה שבעל מיעקר עקר [עוקר הנזירות].

2.
נסיון דחיית ההוכחה:

ואלא מאי? מיעקר עקר, חטאת העוף נמי לא תייתי!

3.
דחיית נסיון דחיית ההוכחה:

הכי נמי,

והא מני? ר' אלעזר הקפר היא;
דתניא: ר"א הקפר (בר רבי) +מסורת הש"ס: בריבי+ אומר, מה ת"ל: +במדבר ו+ מאשר חטא על הנפש?
וכי באיזו נפש חטא זה? אלא מפני שציער עצמו מן היין נקרא חוטא,
והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה.

כלומר, גם אם נעקרה הנזירות מעיקרה בכל זאת על עצם זה שהיו ימים בהם בפועל הנזיר ציער עצמו מהיין - על זה הוא נקרא חוטא ומביא קרבן.

4.
מסקנה: שבעל מיעקר עקר.

5.
הוכחה אחרת מברייתא 2:

ת"ש, דתניא בהדיא: האשה שנדרה בנזיר, ושמעה חבירתה ואמרה ואני, ובא בעלה של ראשונה והפר לה -
היא מותרת וחבירתה אסורה;

5.1

שמע מינה: בעל מיגז גייז.

מסקנה: הבעל "רק" "מיגז גייז" - חותך ומבטל את הנזירות מתה ולהבא ולא מעיקרא.

5.2
בדיון בברייתא הראשונה הגמרא לא אמרה באף שלב של נסיון ההוכחה את הביטוי "שמע מינה"!

וגם אולי מפני שהגמרא ציטטה את הברייתא השניה בביטוי "דתניא בהדיא" - משמע שכך היא פוסקת.

6.

רבי שמעון אומר: אם אמרה לה הריני כמותיך - שתיהן מותרות.

דברי רבי שמעון הם המשך הברייתא לעיל - בסעיף 5 - אלא שהגמרא שיבצה את המסקנה - לעיל בסעיף 5.1 - מייד אחרי תחילת הברייתא. [ויש גירסא אחרת].

6.1
לפי רוב הפרשנים רבי שמעון - בסעיף 6 - לא חולק על תנא קמא בברייתא, אלא הוא בא לפרש אותו.

6.2
לאור המשך הדיון בגמרא ובפרשנים נראה לומר ששיבוץ המסקנה מייד אחרי דינו של "תנא קמא" - ולפני סיום ציטוט הברייתא - בא לומר שכך מכריע "עורך הגמרא"!

תלמוד בבלי מסכת נזיר דף כב עמוד ב

7.
הגמרא קושרת את כל הדיון לעיל לשאלה נוספת:

מר זוטרא בריה דרב מרי אמר:
האי היינו דרמי בר חמא, דבעי רמי בר חמא: הרי עלי כבשר זבח שלמים, מהו?

כי מתפיס איניש בעיקרא מתפיס, או דלמא בצננא מתפיס.

מי דמי? התם כיון דאמר הרי עלי כבשר זבח שלמים, אע"ג דלאחר שנזרק דמו מצי אכיל ליה בחוץ - מיקדש קדיש,
אבל הכא אי ס"ד בצננא קא מתפיס, הא הפר לה בעלה.

איכא דאמרי: היינו דרמי בר חמא ודאי.

בפרשנים יש דעות שונות כיצד יש לקשור את הסוגיה האחרונה של "בעיקרא מתפיס" לסוגיה הקודמת!

8.
תוספות מסכת נזיר דף כב עמוד א:

הא מני ר"א הקפר בר רבי היא - פירוש לעולם מיעקר עקר ולכך אינה מביאה עולת העוף וחטאת העוף מייתא משום דאתיא על הספק והכי איתא בפ"ק דנדרים (דף י.)
והשתא מסקינן דבעל מיעקר עקר
וקשה מאי שנא הכא מייתי כולה מילתא דר' אלעזר הקפר ולעיל לא מייתי לה דקאמר לעולם מיעקר עקר וכיון דצריכה כפרה הוה [וכו' ע"כ נראה דגרסי'] הכי וכיון דלא צריכה כפרה הוה ליה כחטאת שמתו בעליה והכי פירושו לעולם [מיעקר] עקר ומ"מ כיון שהקדישתה לא נפקא לחולין וכי היפר לה הוה לה כחטאת שמתו בעליה אי נמי לגירסת הספרים נמי ניחא דלעיל לא עבדינן מכל וכל כר' אלעזר דאין קרב אבל הכא דקרב מייתי שפיר מילתא דרבי אלעזר דהוי כוותיה מכל וכל.

תא שמע דתניא בהדיא היא מותרת וחבירתה אסורה אלמא דבעל מיגז גייז -

וקצת קשה דלעיל פשיט מדמביאה חטאת ולא עולה דמיעקר קעקר ועתה מהדר למיפשט דבעל מיגז גייז
אין זה שיטת הש"ס

הוא מציין שיש סתירה בין הברייתות בסוגייתנו:
המסקנה מהברייתא הראשונה - לעיל בסעיף 4 - שהבעל עוקר למפרע את נזירות אשתו סותרת את המסקנה מהברייתא השניה - לעיל בסעיף 5.1 - שהבעל "מיגז גייז"

והוא מעיר ש"אין זו שיטת הש"ס" [אולי קשור לכלל של "לשון נזיר משונה"].

8.1

וי"ל דההיא אוקימנא ליה כר' אלעזר הקפר והך רבנן

הוא תולה את מחלוקת הברייתות במחלוקת בין רבי אלעזר הקפר - שנזיר הוא חוטא - לחכמים שסוברים שנזיר הוא קדוש.

8.2
אינני יודע אם המשפט הבא בתוס' הוא סיום הקטע הקודם או שתוס' מתחיל בזה דיון בהמשך הגמרא:

ומייתי לזה דפלוגתא דתנאי היא

דר"ש אמר אם אמרה הריני כמותיך שתיהן מותרות דמשמע הריני כמותיך לכל דרכיך ולכשתותר אהיה גם אני מותרת ותימה כיון שקיבלה נזירות וחל עליה איך תהיה מותרת בהתרת חבירתה כיון דמיגז גייז הא אין נזירות לחצאין...

9.
רמב"ם הלכות נדרים פרק יג הלכה טו:

האשה שנדרה ושמע אחר והתפיס עצמו בנדרה ואמר ואני, ושמע אביה או בעלה והפר לה שלה מופר וזה שהתפיס עצמו חייב.

הרמב"ם פוסק כברייתא השניה לעיל . משמע שהבעל "מיגז גייז".

10.
רמב"ם הלכות נדרים פרק יג הלכה ב:

* וכיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו, בין בפניה בין לאחריה, אבל אם אמר לה אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או מותר ליך או שרוי ליך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום,
שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו.

כאן משמע שהרמב"ם פוסק שהבעל עוקר הנדר מעיקרו.

11.
רדב"ז הלכות נדרים פרק יג הלכה טו:

[טו] האשה שנדרה ושמע אחר וכו'. שם ברייתא ופשטינן מינה דבעל מיגז גייז.

וקשיא לי שהרי כתב רבינו בראש הפרק שהבעל והאב עוקרין הנדר מעיקרו והכא קאמר דבעל מיגז גייז דקאמר שלה מופר וזה שהתפיס בה אסור.

הוא מציג את הסתירה בדברי הרמב"ם.

12.
והוא עונה:

וי"ל דמה שיש כח ביד הבעל להפר דהיינו משעת הפרה ואילך מפר אותו מעיקרו ולפיכך צריך לשון הפרה וביטול ולא לשון התרה כחכם שמה שהיה אסור מותר ע"י פתח וחרטה ומשוי ליה כנדרי טעות

אבל אין לו כח לבטל שלא ע"י פתח וחרטה ולפיכך אם אמר בלשון בעל אינו כלום
ומהאי טעמא הנודר ושמע חבירו ואמר ואני ואפי' נתפסו מאה הותר הראשון הותרו כולם
מה שאין כן בהפרת הבעל דמיגז גייז משעת הפרה ואילך הילכך אשתו מותרת וחבירתה הנתפסת בה אסורה וכיון דנפשטה בעיין דבעל מגיז גייז הא דתנן האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומיטמאה למתים הרי זו סופגת את הארבעים ומוקמינן לה כשהפר לה בעל טעמא הוי משום דבעל מיגז גייז (עיין בתשובות ח"ב דף פ"א סי' רפ"ג):

צריך להסביר את דבריו כך: הפסק הוא שהבעל "מיגז גייז" רק מעתה והלאה. אבל חכם באמת עוקר למפרע כאילו לא היה מפני שדבר שנעשה בטעות לא חל אפילו שעה אחת.
ואילו בנדר נזירות שהופר על ידי הבעל הוא הופר "משעת הפרה ואילך מפר אותו מעיקרו"
על הגדרות אלה דנים האחרונים בהרחבה.

12.1
ולפי דבריו הוא מיישב את הרמב"ם לעיל בסעיף 10. אבל אותו רמב"ם עצמו לא מדגיש מהי הנפקות מההגדרה שהוא נותן להפרת הבעל.
והרמב"ם יסביר כתוס' בסעיף 8.1 שהברייתא של קרבן תהיה כרבנן ומתאים לבעל ש"מייגז גייז" - מעתה ואילך ולא למפרע.

13.
האחרונים דנים בהרחבה בכל הסוגיה ובהגדרות השונות - ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים" בכמה עמודים.
 

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)