הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הרמב"ם מעתיק את לשון המשנה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נזיר כ ע"א
מתני'. מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו,
אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש,
ב"ש אומרים: נחלקה העדות ואין כאן נזירות,
וב"ה אומרים: יש בכלל חמש שתים שיהא נזיר שתים.
גמ'. מתני' דלא כי האי תנא;
דתניא, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כיתי עדים, אחת אומרת שתים ואחת אומרת חמש, שיש בכלל חמש שתים,
על מה נחלקו? על כת אחת, אחד אומר שתים ואחד אומר חמש,
שב"ש אומרים: נחלקה עדותן,
ובה"א: יש בכלל חמש שתים.
1.
לפי פשט המשנה נחלקו בית הלל ובית שמאי לגבי עדות סותרת של שתי כיתי עדים [בכל כת היו לפחות שני עדים]. לפי בית הלל מקבלים את העדות לגבי המספר המינימלי - שמשותף לשתי כיתות העדים - "נזר שתים" [כלומר, שנזר שתי נזירויות, ויש אומרים שמדובר בשתי שנים].
2.
הגמרא מציינת ששיטת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא היא שהמחלוקת בין בית הלל לבית שמאי היא אפילו לגבי עד אחד מול עד אחד [בכת אחת] שאפילו אז סוברים בית הלל שמקבלים את המספר המינימלי. ואילו בית שמאי שחולקים בכת אחת מודים לבית הלל בשתי כיתות.
2.1
יש לומר שישנו תנא מסויים שאמר את המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי במשנתנו לא כמו שהעיד רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא.
2.2
לפי הנ"ל: האם התנא במשנתנו - ששמו לא מוזכר - נקרא "סתם משנה"? בפשטות כך סובר "רבי" עורך המשנה.
ולכן הגמרא פותחת: "מתני' דלא כי האי תנא"
3.
רמב"ם הלכות נזירות פרק ג הלכה ט:
מי שהיו שתי כתי עדים מעידין אותו, אלו מעידין שנזר שתים ואלו מעידין שנזר חמש, הרי זה נזיר שתים שבכלל חמש שתים והרי כולן מעידים בשתים.
משמע מהרמב"ם שפסק כבית הלל במשנתנו, וכפי שהסברנו לעיל בסעיף 2.2
3.1
ואולי הביטוי "מתני' דלא כי האי תנא" מלמד ש"עורך הגמרא" פוסק כמשנתנו.
3.2
ומתאים לדברי "יד מלאכי", סעיף תז:
"מתניתין דלא כי האי תנא - כל היכא דקאמר הכי - קאי במסקנא, מדלא קאמר לימא מתניתין דלא כי האי תנא,... "
4.
לחם משנה הלכות נזירות פרק ג הלכה ט:
[ט] מי שהיו ב' כתי עדים כו'. קשה דמתני' דפ"ב דנזיר דף כ') דקאמר הכי היינו דלא כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דקאמר דפליגי בכת אחת אחת אומרת שתים ואחת אומרת ה' אבל לרבי ישמעאל אפי' כת אחת שנחלקו אחת אומרת חמש ואחת אומרת שתים לב"ה אמרינן יש בכלל חמש שתים
ורבינו ז"ל היה לו לפסוק כן ולכתוב כת אחת ולהשמיענו אפי' כת אחת שאחת אומרת שתים ואחת אומרת חמש יש בכלל חמש שתים דכי האי גוונא אשכחן בהלואה אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים דיש בכלל מאתים מנה כדאמר ר"ש בן אלעזר בפ' זה בורר וכן פסק רבינו בהלכות עדות כר"ש ב"א
וא"כ היה לו לפרש כאן כן ולא לכתוב ב' כתי עדים דמשמע דכשהיה כת אחת אמרינן נחלקו עדותן:
הוא מקשה, שהרמב"ם פסק בהלכות עדות כפי שמשתמע מבית הלל בדברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, דהיינו שגם בכת אחת אומרים בית הלל שמקבלים את העדות המינימליסטית. והרמב"ם כאן היה צריך לכתוב "אפילו בכת אחת".
5.
מעשה רקח הלכות נזירות פרק ג הלכה ט:
[ט] מי שהיו וכו'. רבינו העתיק המשנה כצורתה כדרכו הטוב ובפ"ג דהלכות עדות ביאר עוד דיני הכחשת העדויות וכו' ובזה סרה תלונת הרב לח"מ ז"ל עיין שם:
הוא מיישב את קושיית ה"לחם משנה" באופן עקרוני: הרמב"ם מנסח את ההלכה בלשון המשנה! אבל את פרטי הדין באופן יותר "מדוייק" הוא כתב בהלכות עדות. ויש לומר, שהתירוץ מתבסס על ההנחה שסוגייתנו לא נחשבת כסוגיה עיקרית בעניין עדים המכחישים זה את זה.
5.1
לפי זה אין מקום לדברינו לעיל בסעיף 3.
5.2
ואולי לפי זה יש לומר שהביטוי "מתני' דלא כי האי תנא" מלמד ש"עורך הגמרא" לא פוסק כמשנתנו.
6.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים" כמה תירוצים באחרונים, שמחלקים בין הנושא במשנתנו לנושא בהלכות עדות, ולפי זה לא מתעוררת כלל קושיית ה"לחם משנה" לעיל בסעיף 4, וממילא ההסבר ברמב"ם הוא כלעיל בסעיף 3.
