סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 943

"משרת ליתן טעם כעיקר"

נזיר כז ע"א

בפרשת נשא נא' "איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה' יין ושכר יזיר, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה". מה פירוש משרת ענבים, לומדת הגמ' "תניא משרת – ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב. ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, ומה נזיר שאין איסרו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו, עשה בו טעם כעיקר, כלאי הכרם שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנייה, ואין היתר לאיסורן אינו דין שיעשה בו טעם כעיקר, והוא הדין לערלה בשתים", ז"א משרת הכוונה לענבים ששרו במים והמים קיבלו טעם של ענבים והתורה אוסרת על הנזיר לשתות את אותם מים למרות שהמים אין בהם מגוף האיסור, את הענבים עצמם הוציא הנזיר ויש בהם רק טעם האיסור, הרי לנו גילוי מהתורה שטעם האיסור כעיקרו. ומאיסור זה אנו יכולים ללמוד לשאר איסורי התורה האסורים בהנאה מקו"ח. איסורי נזיר יש בהם 3 קולות: א. איסורו אינו איסור עולם. הנזיר למרות שהוא אסור ביין איסורו הוא זמני ל-30 יום, משא"כ שאר איסורי תורה אסורים לעולם. ב. איסור יין לנזיר אינו אסור בהנאה אלא באכילה, ואילו שאר איסורים ככלאים ועורלה אסורים גם בהנאה. ג. איסורו של נזיר ניתן להתירו ע"י שאלה על הנזירות, ואילו אסורים אחרים לא ניתן להתירם. ואם באיסור נזיר בכל זאת החמירה התורה לאסור טעם כעיקר, קו"ח לשאר איסורי תורה בם אין את הקולות של איסורי נזיר, שנאסור את הטעם כעיקר.

נכדו של בעל החדושי הרי"ם השפ"א בחיבורו על מס' פסחים בדף מד. אומר על דברי ברייתא אלו חידוש נפלא, אנו יודעים ככלל בכל הש"ס כולו שאין עונשים מן הדין, איסור שנלמד מכח קו"ח לא ניתן לענוש עליו, מעתה שואל השפ"א כיצד אנו לומדים את הענין של טעם כעיקר בשאר איסורי התורה בקו"ח מאיסורי נזיר, והרי אין אפשרות להעניש מקו"ח משום הכלל של אין עונשים מן הדין, מעתה אדם שיעבור על איסור אכילה של טעם כעיקר בשאר איסורים ככלאים, עורלה, בשר בחלב, וכיצ"ב לא נוכל להעניש אותו לכאו' במלקות, שהרי אין עונשים מן הדין, ומדברי הגמ' משתמע שכאשר אנו לומדים את היסוד של טעם כעיקר לכל התורה כולה מאיסורו של נזיר נאסר בכל התורה טעם כעיקר כפי שהוא בנזיר, וכשם שנזיר שיאכל משרת ענבים ילקה, כמו"כ צריך להיות הדין בכל איסורי התורה, ואם כל המקור לכל איסורי התורה הוא רק מכח קו"ח כיצד נוכל להעניש בטעם כעיקר.

השפ"א עונה על קוש' זו תרוץ נפלא, לכאו' יש מקום לעיין בכלל המפורסם של אין עונשים מן הדין, אחד מהמידות החזקות ביותר בם נדרשת התורה היא מידת הקו"ח, מדות אחרות לא תמיד ניתן לדורשם אלא א"כ קבלם מרבו, קו"ח נחשבת לאחת מן המידות שאדם יכול לדון אותה מעצמו, שהרי הקו"ח מבוסס על ההגיון הישר ועל הסברה הפשוטה. אנו אומרים כך, ומה אם באיסור מסוים החמירה התורה, קו"ח באיסור חמור יותר שיש להחמיר באותו ענין, ומדוע א"כ נא' שאין עונשים מן הדין, איזו סברה יש לומר שאיסור שנלמד מכח קו"ח אין בכוחו להביא לידי עונש, המהרש"א במס' סנהדרין בדף סו: מסביר את פשר הדבר: כאשר אנו לומדים לאסור דבר מכח קו"ח, סברת האיסור סברה חזקה היא, אדם יכול אמנם לדון אותה מעצמו, אבל כאשר אנו רוצים להעניש מכח קו"ח יש מקום לומר שכיוון שהאיסור שאותו למדנו חמור יותר מהאיסור המלמד, שוב איך אנו יכולים להעתיק את העונש מהמלמד ללמד, שהרי אם על איסור קל התפרש לנו בתורה מהו העונש, מנין לנו שעונש קל כזה מספיק גם לאיסור חמור שנלמד מכח קו"ח, יתכן שלאיסור החמור יש עונש חמור יותר, וכל זמן שלא התבאר לנו מהו העונש החמור, אין אנו יכולים להעניש בעונש הקל, למשל התורה אמרה שאחות של אדם אסורה עליו באיסור ערווה אבל בתורה לא התבאר האם המדובר באחות מאב או באחות מאם, או באחות שהיא בין מאב ובין מאם, מכח לימודים בפסוקים אנו מסיקים שהאסור שנא' בתורה על אחותו מדובר באופן של אחות מאב או אחות מאם, מה הדין באחות מאב ומאם, אנו יכולים בהחלט ללמוד את האסור מכח קו"ח, אם אחות שהיא רק מאב או רק אחות מאם אסורה על האדם בכרת, קו"ח אחות שהיא בין מאב ובין מאם, ואעפ"כ באה התורה ולימדה אותנו בפסוק נוסף שגם אחות מאב ומאם עונשה כרת, מדוע היה על התורה לכתוב פסוק נוסף, כדי ללמדנו שאילולא כן לא היינו מענישים באיסור כרת אדם שנשא את אחותו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו, זאת משום הכלל המפורסם של אין עונשים מן הדין. ולפי הסברו של המהרש"א זו הכוונה, ברור שביחס לאיסור אין לנו סברה יותר חזקה מקו"ח, אם אחות מאב אסורה על אדם קו"ח אחות מאב ומאם שהיא אסורה, אבל ביחס לעונש אולי במקרה כזה של אחות מאב ומאם יש עונש חמור הרבה יותר מן העונש של אחות מאב, ואלמלא שהתורה לימדה אותנו מפורשות שהעונש של אחות מאב ומאם גם הוא כרת לא היינו יכולים מדעתנו להעניש בקו"ח, שמא יש על העונש להיות חמור יותר. ומכאן אנו למדים לכל התורה כולה אין עונשין מן הדין, אנו יכולים בהחלט ללמוד איסורים מן הדין, אבל ביחס לעונשים אין אנו יכולים להסיק שום מסקנה מכח הקו"ח.

ע"פ יסוד דברי המהרש"א מיישב השפ"א את קושייתו באופן נפלא. אנו מדברים ביחס לאסור של טעם כעיקר, המלמד בסוגיתינו הוא איסור נזיר, נזיר ששרה ענבים במים ושתה את המים חייב מלקות, משום טעם כעיקר, דבר זה נלמד ממה שנשא' בתורה, "משרת ענבים לא ישתה". אנו רוצים ללמוד מכח קו"ח לאיסורים אחרים, למשל לאיסור כלאים. אדם שהיו לו ענבים של כלאים, והוא שרה אותם במים, והוא שתה את המים יש לנו ללמוד איסור של טעם כעיקר מנזיר בקו"ח, מה נזיר שאיסורו קל, אעפ"כ נאסר בשתיית מים ששרו בם ענבים ומתחייב על כך מלקות, קו"ח לאדם ששותה מים ששרו בם ענבים של כלאים שיתחייב מלקות, השאלה שהתעוררה היתה הרי אין עונשים מן הדין, כיצד אנו יכולים להלקות אם השותה מים בם שרו ענבים של כלאים הרי אין עונשים מן הדין, אומר השפ"א זה הרי ברור שאת ה,אסור עצמו אנו יכולים ללמוד מקו"ח, מדוע שלא נעניש בעונש מלקות את השותה אותם מים, מסביר המהרש"א משום החשש שמא אנו צריכים להענישו בעונש חמור יותר מאשר נזיר השותה מים ששרו בם ענבים, אבל אין מקום לומר כך שהרי האוכל מן הכלאים עצמם אינו עובר יותר מאשר עונש מלקות, כיצד יתכן שטעם האיסור יהיה עונשו חמור יותר מהאיסור גופו, הרי לגבי האוכל כלאים מתבאר בתורה שחייב מלקות ככל האוכל מאכלות אסורות, וא"כ אין לנו שום חשש ללמוד קו"ח מנזיר להעניש בעונש מלקות את השותה מים בם שרו ענבים של כלאים. ולכן שפיר אומרת הברייתא שכל איסורי התורה יכולים ללמוד את היסוד של טעם כעיקר מנזיר, ולא רק ללמוד את האיסור אלא גם את העונש. כאן אין לנו את הסיבה של אין עונשים מן הדין שהרי העונש לא יכול להיות יותר חמור ממלקות בו בזמן שעל האיסור גופו אין עונש חמור יותר ממלקות.

יש מקום להעיר על תרוצו של השפ"א מתוס' במס' פסחים הגמ' בפסחים כד: מביאה ברייתא משמו של איסי בן יהודה שדן לגבי איסור בשר בחלב, בתורה נאמר שאסור לבשל בשר בחלב, ולא התבאר האם בשר שהתבשל בחלב אסור באכילה או גם בהנאה, כמה לימודים נאמר בענין זה, איסי בן יהודה לומד כך: תנא איסי בן יהודה אומר מנין לבשר בחלב שאסור באכילה נא' כאן כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך ונא' להלן לגבי איסור טריפה ואנשי קודש תהיו לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, מה להלן אסור באכילה אף כאן אסור באכילה, ממשיך איסי בן יהודה ואומר ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת קו"ח ומה עורלה שלא נעבדה בה עברה [ע"י נטיעת העץ ב-3 השנים הראשות] אסורה בהנאה, בשר בחלב שנעבדה בו עברה אינו דין שיהא אסור בהנאה. תוס' בד"ה "הכל מודים" מעירים שלפי איסי בן יהודה לא ניתן יהיה להעניש מלקות את הנהנה מבשר בחלב משום שאין עונשים מן הדין, ואילו לפי השפ"א יש מקום להעיר שכאן לא שייך הכלל של אין עונשים מן הדין שהרי איסור אכילת בשר בחלב אין עונשו אלא מלקות, וזה לא יתכן שאיסור הנאה מבשר בחלב יהיה חמור יותר מאיסור אכילת בשר בחלב, ואם על אכילת בשר בחלב העונש הוא מלקות אין שום מקום להחמיר בהנאת בשר בחלב בעונש חמור יותר ממלקות, וא"כ מדוע שלא נלמד קו"ח מעורלה, מה עורלה הנהנה ממנה לוקה, למרות שלא נעשה בה עבירה, בשר בחלב שנעשתה בו עברה בבשול קו"ח שילקו על הנאה מבשר בחלב.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)