הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תנא סיפא אגב רישא" -"משום סיפא"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נזיר יג ע"א
מתני'. הריני נזיר לכשיהיה לי בן, ונולד לו בן - הרי זה נזיר,
נולד לו בת, טומטום ואנדרוגינוס - אינו נזיר;
אם אמר כשיהיה לי ולד, אפילו נולד לו בת, טומטום ואנדרוגינוס - הרי זה נזיר.
תלמוד בבלי מסכת נזיר דף יג עמוד א
הפילה אשתו - אינו נזיר,
ר"ש אומר: יאמר אם היה בן קיימא הרי אני נזיר חובה, ואם לאו הרי אני נזיר נדבה.
חזרה וילדה - ה"ז נזיר, ר"ש אומר: יאמר אם הראשון בן קיימא - הראשון חובה וזו נדבה, ואם לאו - הראשון נדבה וזו חובה.
גמ'. האי מאי למימרא? משום סיפא: בת, טומטום ואנדרוגינוס - אינו נזיר.
פשיטא! מהו דתימא לכשאבנה הוא דקאמר, קמ"ל דלא.
ואם אמר כשיהיה לי ולד כו'. פשיטא! מהו דתימא, ולד דמיחשב ביני אינשי בעינן, קמ"ל.
מבנה הסוגיה:
1.
דין א במשנה:
מתני'. הריני נזיר לכשיהיה לי בן, ונולד לו בן - הרי זה נזיר,
נולד לו בת, טומטום ואנדרוגינוס - אינו נזיר;
2.
דין ב במשנה:
אם אמר כשיהיה לי ולד, אפילו נולד לו בת, טומטום ואנדרוגינוס - הרי זה נזיר.
תלמוד בבלי מסכת נזיר דף יג עמוד א
3.
דין ג במשנה:
הפילה אשתו - אינו נזיר,
ר"ש אומר: יאמר אם היה בן קיימא הרי אני נזיר חובה, ואם לאו הרי אני נזיר נדבה.
4.
דין ד במשנה:
חזרה וילדה - ה"ז נזיר, ר"ש אומר: יאמר אם הראשון בן קיימא - הראשון חובה וזו נדבה, ואם לאו - הראשון נדבה וזו חובה.
5.
שאלת הגמרא:
גמ'. האי מאי למימרא?
השאלה היא למעשה "פשיטא" - הדין בדין א במשנה הוא פשוט ונראה כמיותר כי ברור ש"בן" זה "בן".
5.1
הביטוי "האי מאי למימרא" כשאלה ראשונה וישירה לדין מסויים במשנה הוא - מופע יחידאי בש"ס. אמנם פעם נוספת מוזכר צירוף זה [במסכת יבמות דף קט] אולם שם הוא מובא תוך כדי ביאור למשנה.
5.2
הביטוי הקצר יותר - "מאי למימרא" - מוזכר בש"ס כמה עשרות פעמים ותמיד אחרי שהוסבר דין באופן מסויים [ב"אוקימתא"].
6.
תשובת הגמרא:
משום סיפא: בת, טומטום ואנדרוגינוס - אינו נזיר.
הרישא [המיותרת] נכתבה במשנה כדי להדגיש את ההבדל בינה לבין הדין בסיפא.
7
הגמרא מקשה:
פשיטא!
באמת גם הדין בסיפא הוא פשוט - ומיותר! [ואז יוצא שגם הרישא וגם הסיפא מיותרים!]
8.
מיישבת הגמרא:
מהו דתימא לכשאבנה הוא דקאמר, קמ"ל דלא.
הסיפא נצרכה כדי להדגיש שהנוזר לא התכוון לכל מי שיוולד ממנו [כולל בן]. ולכן גם הרישא באה להדגיש דווקא "בן" ולא כל מי שיוולד ממנו.
9.
בכל אופן נמצאנו למדים שהרישא נכתבה בגלל הסיפא.
9.1
וקצת קשה, שהרי תמיד סיפא נכתבה בגלל הרישא ולא להיפך:
תוספות מסכת כריתות דף יב עמוד ב: "דאיכא למימר תנא סיפא אגב רישא אבל רישא אגב סיפא לא תנא."
9.2
ויש לישב:
בהרבה מקומות בש"ס כשהגמרא אומרת "תנא סיפא אגב רישא" מדובר לעניין לשון וניסוח ולא בדין - כבסוגייתנו.
10.
ואם אמר כשיהיה לי ולד כו'. פשיטא! מהו דתימא, ולד דמיחשב ביני אינשי בעינן, קמ"ל.
גם בקטע זה הגמרא מעלה שאלה של ייתור,שהרי ברור ש"ולד" הכוונה כוללת כל מי שיוולד לו. ומחדשת המשנה שלא מתחשבים בכוונת לשון בני אדם ש"ולד" הכוונה דווקא לבן.
11.
למעשה כל קטע במשנה לעיל מדגיש דבר שבקטע אחר היה נחשב דווקא ל"פשיטא"!
