סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

דיוק וחידוש ברש"י

סוטה דף ב

 

עמוד א

רש"י ד"ה בקלקולה. בניוולה ובבשתה שמנוולין אותה כדקתני מתני' (לקמן דף ז:) קושר חבל למעלה מדדיה:
ראשית עולה התמיהה מדוע רש"י מביא את הדבר האחרון שכתוב במשנה בדף ז ע"א על סדר השקהת הסוטה, ועוד רש"י משנה מלשון המשנה "ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה",
ונראה שרש"י מסביר מה הפירוש קלקולה ניוולה ובשתה, וכוונתו לומר דהם ב' דברים ניוול ובושת, דלכאורה אם אחד הם הייתה הגמרא צריכה לומר הרואה סוטה בניוולה כלשון המוזכר שם במשנה, שינוי הלשון בקילקולה רומז לשני ענינים אלו ניוול ובושת, וממשיך רש"י שמנוולין אותה כדקתני מתניתין – אלו כל הדברים שכתובים במשנה אוחז בבגדיה אם נקרעו וכו' , ולמעשה החבל מצרי שמביאים זה כבר יותר ענין של בושת ואינו ניוול דהרי המטרה היא הפוכה מניוול כדי שלא ישמטו בגדיה לארץ כלשון רש"י במשנה, (ייתור הלשון ברש"י "לארץ" ג"כ רומז לעניין הבושה שמושפלת עד הארץ), ועניין החבל הזה מצד שני הוא יותר ניכר משאר דברי הניוול שנעשים ממילא, שאת החבל צריך להביא, על כן יש לו משמעות גדולה יותר, וההסבר שרש"י כתב רק עניין קשירת החבל ולא כתב חבל מצרי דהרי מסקנת הגמרא דאינו מעכב, וע"כ זה עוד אפילו פחות מביישה כי מילא חבל מצרי שהוא בזוי הוי מידה כנגד מידה כדאיתא בגמרא בדף ח' ,
ונראה שבציון מקום הקשירה למעלה מדדיה וזה בושה גדולה כי אישה צנועה אינה חוגרת במקום זה, המיועד להחטיא, ובכך כייון רש"י להוסיף על מהות הבושת והוא בדווקא מקום הקשירה מעל לדדיה, שמשם מתחלת העבירה כדאיתא בגמרא, וכפי שרש"י מפרש בברכות גבי גחזי שתפשה בהוד יפיה מסביר רש"י דדיה,
וידוע הקשיה המפורסמת שאם רואה בניוולה איזה רצון לחטא יהיה לו, שצריך להזיר מהיין, ולהיפך המשנה איתא דמועיל לנשים שרואות ולא יחטו, ומפני זה מפרשים בקילקולה בשעת החטא,
אבל רש"י הרגיש בזאת ולכך רמז את עניין הבושת הנעשה דווקא בקשירת החבל שהוא מצד אחד לביישה ומצד שני גורם שלא תתבייש יותר וישמטו בגדיה ח"ו, ומטרתו בעיקר לזכור את תחילת הדברים שמפתה בחגורה נאה ובמקום זה שהוא תחילת הפיתוי, וכפי גם דאיתא בשבת קמ ע"א עיין שם, ונרמז גם מקום הקשירה בין העינים ללב, דעין רואה ולב חומד, והעצה לכך הוא הדעת שמונע ועוצר את הלב מלחמוד, ועל כן צריך להזיר מהיין שגם הוא לוקח את הדעת,
עוד יתכן שדבר זה נרמז במשנה ולכך הביא רש"י את הדבר האחרון מהמשנה ממה שעושים לסוטה את קשירת החבל דהוא נמצא בתווך שבין איזכור המילה ניוול לאיזכור הראייה, כדאיתא במשנה מעבירין ממנה כדי לנוולה ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה וכל הרוצה לראות בא לראות, בין הניוול המוזכר במשנה לעניין הרואה – כל הרוצה לראות וכו' .

רש"י ד"ה מזווגין אשה לפי מעשיו. צנועה לצדיק ופרוצה לרשע: כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. לא יזדווג ממשלת רשע בגורל צדיק: וקשין. לפני המקום: לזווגם. הנך דלפי מעשיו: כקריעת ים סוף. שנשתנו סדרי בראשית: מושיב יחידים ביתה. אדם יחיד ואשה יחידה והוא מזווגם יחד ומיישב מהם בית: מוציא אסירים בכושרות. הוציא את ישראל ממצרים בחדש כשר לא חמה ולא צינה מקיש זיווג יחידים ליציאת מצרים: איני. מי הוי זיווג לפי רשע וזכות והא מקודם יצירתם שאין נודע רשעו וזכותו מכריזין את זוגו ואם תאמר הכל גלוי לפניו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כדאמר במסכת נדה (דף טז:) מלאך הממונה על ההריון נוטל טיפה ומביאה לפני המקום ואומר לפניו טיפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני אבל צדיק ורשע לא קאמר ליה דאין זה בידי שמים: זוג ראשון. לפי המזל: זוג שני. לפי מעשיו וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו:

בתחילת הדברים נביא את לשון הגמרא: אמר רב שמואל בר רב יצחק כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנאמר (תהילים קכ"ה) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן וקשין לזווגן כקריעת ים סוף שנאמר (תהילים ס"ח) א-להים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, איני והא אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו' ? לא קשיא כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני. ע"כ
והנה בהשקפה ראשונה כפי שנראה גם ברש"י (ובהמשך נדייק בדברי רש"י בהרחבה כפי מסקנת הדברים), בתחילה הגמרא מביאה את דברי ריש לקיש שהקב"ה מזווג את האדם לפי מעשיו, ואחר כך המימרא השניה בשם רב יוחנן שקשה לקב"ה לזווגן כמו גודל הנס שהיה בקריעת ים סוף מעל לדרך הטבע וכדברי רש"י שינוי מעשה בראשית, והגמרא שואלת איך יכול להיות שזיווג הוא על פי מעשים והלא זה מוכרז קודם ולאדם הרי יש בחירה? ועונה הגמרא שבזיווג ראשון זה התלוי בהכרזה ארבעים יום קודם ואינו לפי מעשי האדם והנהגתו, אבל זיווג שני שהיא אינה בת זוגו שנקבעה מקודם מאחר שבת זוגו הראשונה נפטרה או נתגרשה ממנו, השניה נקבעת לפי מעשיו וזה גם קשה כלפי שמיא כקרי"ס.
ומהבנה זו בדברי הגמרא עולים חמשה קושיות ונקבצם כעמיר גורנא:
א. אם מימרת הגמרא אין מזווגין וכו' היא כלפי שמיא, היותר נכון היה לכתוב הדברים בלשון זה: מזווגין לו לאדם (מן השמים) אשה על פי מעשיו, ולא בלשון "אין מזווגין וכו אלא וכו'" וכי מי אומר זאת כלפי שמים?
ב. למסקנת הדברים שענין זה שייך לזיווג שני בלבד שזה מצומצם מאוד בוודאי של היה מקום לומר זאת בלשון שפשיטות כוונתו לכלול את כל הזיווגין "אין מזווגין וכו' " והיה ראוי לומר אין מזווגין זיווג שני וכו', וכן המימרא של קשה לזווגן כקריעת ים סוף והלימוד מההיקש מושיב יחידים וכו' ג"כ משמע שזה הולך על כלל הזיווגים ולאו דוקא זיווג שני כדנראה ממסקנת הגמרא.
ג. לדברי רש"י שקושית הגמרא היא על מימרת ריש לקיש, מדוע הגמרא שואלת זאת רק אחר דברי רב יוחנן, ומה עוד שמימרת רב יוחנן לבדה מובאת במסכת סנהדרין והגמרא שם שואלת כמו כאן, למה קשה זיווגן כקרי"ס והרי זה מוכרז קודם, וא"כ על דברי רש"י עצמו יהיה קושיה מדוע העמיד שאילת הגמרא על המימרא הראשונה, הגם ששני המימרות מעוררים קושיא זו,
ד. ואם נאמר שיש קשר בין המימרות כדנראה מדברי רש"י הרי שעולה מכאן קושיא חדשה שאם יש לנו הכלל שמזווגין רק על פי מעשים מדוע קשה לזווגם הרי הדרך ברורה כלפי שמיא דמי שצדיק ראוי לצדקנית וכן להיפך, ורק על פי מסקנת הגמרא לאחר המימרא הנוספת של ארבעים יום וכו' מובן מדוע קשה לזווגן כי זו לא בת זוגו שנקבעה לו אלא בזיווג שני עסקינן.
ה. קושית התוספות שהניחו בתימא, דאיתא במסכת מועד קטן דף י"ח ע"ב דאמר שמואל מותר לארס בחולו של מועד (וכן בתשעה באב) שמא יקדימנו אחר ופרכינן בגמרא והרי ארבעים יום קודם יצירת וכו' ומה שייך שיקדימנו אחר הרי היא אינה בת זוגו? ועונה הגמרא ששייך שיקדימנו ברחמים דעל ידי תפילה יכול ליקח את בת זוג חבירו, שואלים התוספות מדוע הגמרא לא עונה שם החילוק של זיווג ראשון וזיווג שני כמו כאן, ובאחרונים איתא תירוץ פשוט דבמועד קטן דהוא סוגיא ערוכה ונפק"מ להלכה אין יכול להקשות ולתרץ בדרך אגדתא ומה גם שאי אפשר לקבוע ההלכה באופן שיש חילוק במעמד המשודך והמשודכת שלזה הוא זו"ר ולזה זו"ש, ופשיטא לן שבעלי התוספות ידעו מתירוץ זה ובכל זאת נשארו בתימא, ומכאן שעיקר קושית התוספות היא איך שייך לומר כלל ברור של זיווג ראשון וזיווג שני כשייך להפוך הדבר על ידי תפילה וזה ברור שתפילה משנה טבע כמו בקרי"ס שהצעקה של בנ"י שינתה טבע המים (הגם שבמסקנת הדברים על פי שיטת רש"י לא יקשה קושית תוספות כלל).
אחר הדברים האלו נביא את דברי רש"י במילואם ונעמוד על כל קוץ ותג בלשון הזהב של רש"י הקדוש ומתיקותו בשמונה הערות שיהפכו בסיום הדברים להארות :
א. ד"ה מזווגין אשה לפי מעשיו. צנועה לצדיק ופרוצה לרשע: עכ"ל, אפשר להתבונן ולדייק בדיבור המתחיל שנוסף התיבות מזווגין אשה ורש"י מפרש רק את התיבות לפי מעשיו וביותר יקשה שהרי אין תיבות אלו בסדר דברי הגמרא שסידורן כך אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו ובהכרח מוכח מכאן שלצורך ההסבר הביא רש"י תיבות הללו,
ועוד מדוע רש"י כתב צנועה – פרוצה ולא כתב צדקנית לצדיק ומרשעת לרשע, ויש שתירצו על כך דמאחר ובמסכת סוטה עסקינן דעניני צניעות ופריצות הם הגורמים לכך נקט רש"י את ענינים אלו לציין צדיק ורשע.
ב. ד"ה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. לא יזדווג ממשלת רשע בגורל צדיק: רש"י מסביר את הפסוק בפשיטות שמרמז ענין זה של זיווג צדיק ורשע שאינם מזדווגים, אבל באגדות מהרש"א כאן ביאר בדרך אחרת שעיקר הלימוד הוא מסיומא דקרא למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם עיין שם.
ג. ד"ה וקשין. לפני המקום: צ"ל מדוע ראה רש"י כאן צורך מיוחד לפרש דענין הקושי הוא כלפי המקום ב"ה, ולהסביר שמאמרו של רב יוחנן הוא כלפי שמיא הרי כך גם הובן קודם ששני המאמרים כלפי שמיא אמורים.
ד. ד"ה לזווגן. הנך דלפי מעשיו: כאן ראה רש"י לחבר את שני המימרות בקשר של קימא בקרסים להיות אחד, וע"פ זה יוכרח לכאורה לומר דהוא על פי מסקנת הגמרא אחר דברי רב יהודה של ארבעים יום קודם שבאופן זה אין לכאורה קושי לפני המקום משא"כ כשהזיווג הוא זיווג שני והרי הוא לפי מעשיו יש קושי וזה תמוה מדוע רש"י ראה רש"י להסביר הגמרא לפי המסקנא שתובא מיד.
ה. ד"ה כקריעת ים סוף. שנשתנו סדרי בראשית: ג"כ כבדיבור הקודם רש"י כותב למסקנת הגמרא דהדמיון בין זיווג לקריעת ים סוף הוא שינוי מעשה בראשית , והרי גם דבר זה נלמד רק ממסקנת הגמרא שיש זיווג שהוקבע קודם כמעשה בראשית ולאחר מכן יש זיווג שהוא שינוי, ובוודאי שענין זה של שינוי מעשה בראשית שייך לא רק בזיווג שני וא"כ צ"ל מה נקודת הדמיון לקרי"ס,
ובפרט כשהלימוד הוא כלשון רש"י בד"ה מושיב יחידים ביתה. אדם יחיד ואשה יחידה והוא מזווגם יחד ומיישב מהם בית: מוציא אסירים בכושרות. הוציא את ישראל ממצרים בחדש כשר לא חמה ולא צינה. מקיש זיווג ליציאת מצרים: ובוודאי שענינים אלו וההיקש שייכים בכל הזיווגים, וקשה לומר דעל פי מסקנת הגמרא דקושי הוא רק בזיווג שני ושעל זה יסובב פסוק זה וההיקש.
ו. ד"ה איני. מי הוי זיווג לפי רשע וזכות והא מקודם יצירתם שאין נודע רשעו וזכותו וכו' כאן רש"י שינה ונקט במטבע לשון "רשע וזכות" ולא רשע וצדיק.
ז. ד"ה זווג ראשון. לפי המזל: מדוע רש"י מפרש כאן לכאורה ענין חדש דבמזלא תליא מילתא והלא דבר הוא שבהכרזה תליה מילתא והל"ל לפי ההכרזה.
ח. ד"ה זווג שני. לפי מעשיו וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו: קצת תימא מדוע רש"י חזר לכפול הדברים וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו, די לן בהסבר שזיווג שני הוא לפי מעשיו כדי ליישב את קושית הגמרא כפי שהסביר רש"י בד"ה איני שהקושיה היא על המימרא של ר"ל וכאן אוסיף רש"י בדבריו שבתירוץ הגמרא מתיישב גם מדוע קשה לזווגן, ובכל אופן לא היה צריך לאוסיף והיא אינה בת זוגו דהרי בזיווג שני עסקינן.
לאחר שלש עשרה מדות אלו שהגמרא ורש"י ידרשון מהן נבוא לפרש דברי הגמרא משולבין יחדיו בתיבותיו של רש"י הקדוש ונגלה פנים חדשות שנסתתרו בדבריו דכן כתב החיד"א שישב שבעה נקיים על כל טיפת דיו קודם יצירה,
אמר רב שמואל בר רב יצחק כי הוה פתח כשהיה בא ריש לקיש לדרוש בפרשת סוטה אמר הכי אין השדכנים מזווגין מתאימים לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו צנועה לצדיק ופרוצה לרשע, ודבר זה של צניעות ופריצות באישה הוא דבר המסור לבני אדם המזווגין, דאינו כמו באיש שגם כלפי חוץ אפשר לדעת אם הוא צדיק או רשע, משא"כ כלפי שמים שייך הלשון צדיק ורשע בין באיש ובין באשה וענין זה שאין לזווג רשע וצדיק נלמד מהפסוק שנאמר (תהילים קכ"ה) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים לא יזדווג ממשלת רשע בגורל צדיק, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן וקשין לפני המקום לזווגן הנך דלפי מעשיו מאחר שהשדכנים מנסים לזווגם וזה התערבות בבריאה כקריעת ים סוף שנשתנו סדרי בראשית שנאמר (תהילים ס"ח) א-להים מושיב יחידים ביתה אדם יחיד ואשה יחידה והוא מזווגם יחד ומיישב מהם בית: מוציא אסירים בכושרות. הוציא את ישראל ממצרים בחדש כשר לא חמה ולא צינה. מקיש כל זיווג ליציאת מצרים: איני מי הוי זיווג לפי רשע וזכות דהרי לאחר שנראה לנו לזווג איש ואישה אף שראינו שמעשיהם וענינם תאומים יחדיו אף הקב"ה יראה וידון בזכויתיהם לזכות בזיווג הזה והא מקודם יצירתם שאין נודע רשעו וזכותו מכריזין את זוגו ואם תאמר הכל גלוי לפניו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כדאמר במסכת נדה (דף טז:) מלאך הממונה על ההריון נוטל טיפה ומביאה לפני המקום ואומר לפניו טיפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני אבל צדיק ורשע לא קאמר ליה דאין זה בידי שמים ומכאן שיש הבדל בין שהכל גלוי לפניו לעניין שמכריזין שכמו שאין מכרזין על צדיק ורשע כדי שלא יפגע בבחירה שלפני האדם כך אם הזיווג נידון ותלוי בבחירה ובמעשי האדם הרי שאי אפשר שיוכרז קודם, והא אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו' ? מתרצת הגמרא לא קשיא כאן בזיווג ראשון לפי המזל אם זכה האדם ומזלו שיהיה בזיווג המוכרז מן השמים וכגון שאף אחד לא לקח לו את זיווגו על ידי תפילה או שגם הוא וגם בת זוגו מעשיהם ישרים ותואמים ולכן שידכו ביניהם וגם הקב"ה מסכים לכך והרי אין לך מזל גדול מזה, וכאן בזיווג שני. אם לא זכה מאיזה סיבה להגיע לזיווגו הראשון המוכרז בשמים הרי שהזיווג יקבע רק לפי מעשיו וקשה לזווגן דהרי היא אינה בת זוגו המיועדת לו מקודם.
והפוך בה והפוך בה דכולה בה נסיים בפנינה יקרה דאפשר לומר על כל בעלי המאמרים כאן מאן דנפח מדיליה נפח,
ריש לקיש – אין מזווגין לו לאדם לפי מעשיו, ולדבריו מעשי האדם בפועל הן הן הגורמים לזיווג מבשרו חזי כנאמר במסכת בבא מציעא דף פ"ד ע"א שעבר את הנהר בקפיצה כי חשב את רב יוחנן לאישה ורב יוחנן אמר לו שאם ישוב בתשובה וישנה מעשיו הרי שישדך בינו לבין אחותו של רב יוחנן וכך הוי,
רב יוחנן – וקשין לזווגן כקריעת ים סוף הרי שהדימוי כשראה את ריש לקיש קופץ את הנהר הקביל לקריעת ים סוף,
רב – ארבעים יום קודם יצירת הוולד וכו' דבק בענין שזיווג הוא מן השמים וזו גזירה על האדם אף כשיש לו אישה שמצערת אותו כדאיתא במסכת יבמות דף ס"ג שאמר רב לבנו מוצא אני את האישה מר ממות ומסופר שם שהייתה אשתו מהפכת תמיד את מה שביקש,
יעזור השי"ת ויזכה כל אחד לזיווגו מן השמים בניקל שהמעשים תואמים והכל כפתור בפרח בהקמת בתים נאמנים בישראל אמן כי"ר.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר