סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

בזורע שבת וחרדל בשנים ושלשה מקומות – חרדל

 

"אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא, אמר נחום הלבלר: כך מקובלני מרבי מיאשא, שקיבל מאבא שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים, הלכה למשה מסיני: בזורע שבת וחרדל בשנים ושלשה מקומות, שנותן פאה מכל אחד ואחד; ואילו יהושע וכלב לא קחשיב, שמע מינה" (נזיר, נו ע"ב).

פירוש: אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַף אֲנַן נַמִי [אנו גם כן] כך תָּנֵינָא [שנינו], אָמַר נַחוּם הַלַּבְלָר: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מֵר' מְיָאשָׁא שֶׁקִּיבֵּל מֵאַבָּא, שֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוּגוֹת, שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים: הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי בַּזּוֹרֵעַ צמחי שֶׁבֶת וְחַרְדָּל בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נבדלים בתוך שדה אחד, שֶׁנּוֹתֵן (מניח) פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד ממינים אלו לעצמו, ולא יתן פאה אחת עבור כולם. וְאִילּוּ את שמם של יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב לֹא קָחָשֵׁיב [מנה], אף על פי שהם היו הזקנים שמסרו ממשה לנביאים. שְׁמַע מִינָּהּ [למד מכאן] שכששונים מסורת אין מונים את כל האנשים שמסרוה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי:  חרדל לבן     שם באנגלית:  Mustard   שם מדעי:  Sinapsis alba

שמות בשפות אחרות:  ערבית - חרדלא


נושא מרכזי: החרדל  ואופן גידולו.


השבת והחרדל הוזכרו בסוגייתנו רק כבדרך אגב וכראיה לכך שאין מזכירים את שמות מעבירי שמועה אלא אם כן הם ראשונים או אחרונים בשרשרת המסורת. על פי גרסת רש"י גידולים אלו כלל לא מופיעים בסוגייה: "הכי גרסינן - הזורע את שדהו שני מיני חטין אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת, דהואיל ובשדה אחת זרען, אף על פי שהן שני מינים, הואיל ושניהם מין חטין אינו חייב אלא פאה אחת אלא אם כן שם דעתו לחלקן ולעשות מהן שתי גרנות. ואית ספרים דכתיב בהו הזורע שבת וחרדל אני"ס בלע"ז ותו לא, ואנן לא גרסינן לה".

ההלכה של הזורע שבת וחרדל מופיעה במשנה בפאה (פ"ג מ"ב): "המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים, רבי עקיבא אומר: נותן פאה מכל אחד ואחד, וחכמים אומרים מאחד על הכל. ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד". בטעם דינם המיוחד של השבת והחרדל אנו מוצאים בירושלמי (פאה, וילנה, פ"ג הלכה א') מחלוקת: "... והתנינן מודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות. כיני מתני' שבת בשלשה מקומות חרדל בשלשה מקומות. שמואל אמר: מפני שאין הראשון ממתין לאחרון שבהן, ור' יוחנן אמר: מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות. על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח, על דעתיה דרבי יוחנן מפריש מכל ערוגה וערוגה". הסברו של שמואל מתבסס על ההנחה שסדר הבשלת הגידולים הוא על פי מועד זריעתם. הנחה נוספת היא שכל הצמחים בערוגה נובטים ומבשילים באופן סימולטני. לדעת רבי יוחנן השבת והחרדל הם תבלינים שגידלו אותם גם בערוגות קטנות ומכאן ההלכה המיוחדת להם. מפרש רש"י (נדה, נא ע"א): "מודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל כו' להכי נקט הני שאין דרכן לעשות מהן ערוגה אלא זורען לתבלין בעלמא בשנים ושלשה מקומות, שבת אני"ט". גם הרמב"ם מפרש על פי שיטת רבי יוחנן: "ושבת, הוא "אלשבת". וחרדל, "אלכ'רדל". והטעם שכן דרך בני אדם לזרען מפורדות במלבנות, והוא אמרם לפי שדרכן לזרוע ערוגות ערוגות. ואין הלכה כר' עקיבה". השימוש העיקרי בחרדל היה בזרעיו ואילו בשבת השתמשו גם בזרעים ולכן היו חייבים בפאה: "... והאי דמיחייבי שבת וחרדל בפאה אף על גב דאין נותנין פאה לירק הני מיחייבי דלזרע עבידי דתנן בפ"ג [דכלאים מ"ב] חרדל מין זרעים ותנן נמי בפ"ד (מ"ה) דמעשרות השבת מתעשרת זרע וירק" (ר"ש, שם).

הריבמ"ץ (כלאים, א ה') זיהה את החרדל כ"סינפי" ומסתבר שכוונתו לשם הלטיני של הסוג חרדל (Sinapsis). הרמב"ם תירגם לשם הערבי אלכ'רדל (خردل) כפי שניתן למצוא במקומות רבים בפיהמ"ש. למשל בפירוש לכלאים (פ"א מ"ב) כתב: "חרדל - "אלכ'רדל" המקומי וחרדל המצרי, המובא ממצרים". כך פירש גם רבי נתן אב הישיבה. המפרשים המסורתיים האחרים לא פירשו את שמו של החרדל אולי משום שזהותו הייתה ברורה. מהתאורים השונים של מאפייני החרדל בספרות חז"ל משתמע באופן ברור למדי שאכן החרדל הוא המין או המינים מהם מכינים את התבלין הנקרא גם בימינו בשם זה.

החוקרים מזהים את החרדל עם שני מינים ממשפחת המצליבים שמזרעיהם הפיקו ממרח חריף ששימש כתבלין. י. פליקס ז"ל זיהה את החרדל עם הצמח כרוב שחור (Brassica nigra) הנקרא בערבית "ח'רדל אסואד" כלומר חרדל שחור. צמח זה דומה במידה רבה לחרדל הלבן (Sinapsis alba) שנקרא, לדעתו, בלשון המשנה חרדל מצרי. ב"מחברת הצמחים" לר"י קאפח אנו מוצאים: "כַ'רדַל (אלכ'רדל). ידוע וגרגריו חומים. ויש עוד חרדל מדברי וגרגריו שחורים והוא חריף יותר". אכן טעמם של הזרעים המופקים מהחרדל הלבן עדין יותר מאלו של הכרוב השחור.

המשנה (כלאים, פ"א מ"ב) מבחינה בין שני מיני חרדל שאינם כלאים זה בזה: "הקשות והמלפפון אינם כלאים זה בזה ... חרדל וחרדל מצרי ודלעת המצרי והרמוצה ופול מצרי והחרוב אינם כלאים זה בזה". ייתכן שהמשנה מתייחסת לשני מינים אלו. הרמב"ם מבחין בין מין "מקומי" (אלבלדי) ומין "מצרי" (אלמצרי). י. פליקס סבר שהחרדל (בניגוד לחרדל המצרי) הוא הכרוב השחור. לא מצאתי בכתובים נימוק לבחירתו של פליקס אך ייתכן והיא נובעת מהשימוש הנפוץ שעושים חז"ל בגרגירי החרדל כדוגמה לפירות קטנים במיוחד.

אבותינו גידלו את החרדל למאכל ולרפואה כפי שעולה מכמה משניות: "זורע שְׁבַת או חַרְדָּל בשלשה מקומות, שהוא נותן פֵאָה מכל אֵחַד ואֵחַד" (פאה, פ"ג, מ"ב). הרמב"ם מפרש במקום: "חרדל, אלכ'רדל... דרך בני אדם לזרען מפורדות במלבנות, והוא אמרם לפי שדרכן לזרע ערוגות ערוגות". החרדל נחשב למאכל יוקרתי עד כדי כך שבהשוואה בין סעודות אברהם ושלמה המלך נאמר: "ולמה לי תלתא תסגי בחד? (מדוע היה צריך אברהם לשחוט שלשה שוורים ולא הסתפק באחד?) אמר רב חנן בר רבא: כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל" (בבא מציעא, פו ע"ב). כך מצאנו גם בחולין (קלב ע"ב): "אמר רב חסדא מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל". ובהמשך (קלג ע"א): "א"ל רבא לשמעיה זכי לן מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא". על פי דברים אלו פוסק הרמב"ם: "מתנות כהונה אין נאכלות... אלא בחרדל, 'למשחה בהן' כדרך שהמלכין אוכלין" (פיהמ"ש חולין, פ"י, מ"ד).
 

        
 תמונה 1. כרוב שחור           צילם: יהודה מרטה, חיפה   תמונה 2. חרדל לבן - פרחים ופירות

 

       
תמונה 3. כרוב שחור - גרגירים          צילם: Sanjay Acharya  

 תמונה 4. חרדל לבן - גרגירים          צילם: Sanjay Acharya

 

הרחבה 

ביולוגיה 

החרדל הוא שם של סוג צמחים חד שנתיים הנפוצים בארץ כצמחי בר. מינים נפוצים במיוחד הם החרדל הלבן וחרדל השדה והם בין הצמחים העיקריים היוצרים את משטחי הפריחה הצהובה בצידי הדרכים באביב. זנים תרבותיים של החרדל מגודלים בהיקף רחב ברוב האזורים הממוזגים בעולם. חרדל לבן מגדלים בעיקר באירופה ומשתמשים בזרעים שהם החלק הנאכל בצמח לתיבול. מהזרעים הטחונים מפיקים את אבקת החרדל וממנה מייצרים את ממרח החרדל. שמן חרדל, המשמש לסיכה ולתעשיית הסבון מפיקים כיום מזרעי קרוב משפחה של החרדל, הכרוב השחור. החרדל כמו מינים אחרים במשפחה (כרוב, צנון, לפתית ועוד) מכיל תרכובות בשם גליקוזידים המשמשות כחומר מוצא לשמן החרדל שהוא בעל טעם וריח חריפים ומשמשים לצמח כמנגנון הגנה מפני אוכלי עשב. טעמים חריפים אלו הם המושכים אותנו והפכו את צמחים אלו לצמחי תבלין ומאכל.
 

הגדרת המין הבוטני "חרדל"?

קיימת הסכמה בין החוקרים שהחרדל הוא צמח ממשפחת המצליבים שהשתמשו בעליו ובזרעיו כתבלין חריף אך אין תמימות דעים לגבי זהות המין ואפילו הסוג. יש הסוברים שהכוונה למין מהסוג כרוב (Brassica) ויש הסוברים שמדובר במינים מהסוג חרדל (Sinapsis) אך כנראה הכוונה לשני הסוגים גם יחד. למעשה גם היום משתמשים בכמה צמחים בעלי טעם דומה להכנת ממרח החרדל כך שיתכן וגם אבותינו לא התייחסו למין ספציפי.

על מנת שנוכל להעריך את סבירות זיהוי מיני החרדל נוסיף לסקירתנו את זיהויו של מין קרוב לחרדל והוא הלפסן המוזכר במשנה (כלאים, פ"א מ"ה): "הצנון והנפוץ החרדל והלפסן ודלעת יונית עם המצרית והרמוצה אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה". המקור העיקרי לזיהוי הלפסן הוא השוואה לשמו בערבית. הרס"ג פירש "אללפסאן". ברמב"ם בפיהמ"ש (כלאים, שם) אנו מוצאים: "ולפסן, צמח שפריו כפרי הלפת וגבהו על פני הארץ קרוב לאמה, וידוע אצל הרופאים בשם "אללפסאן". בין המפרשים ניתן למצוא הצעות נוספות אך אנו נסתפק במסורת מרכזית זו הנובעת מהקרבה בין השם במשנה לבין השם הערבי. על פי מסורת זו הלפסן הוא חרדל השדה (Sinapis arvensis) שהוא מין בר שלא תורבת.

אם נקבל את המסורות המרכזיות לזיהוי מיני החרדל ניתקל בקושי הנובע מהמשניות בפרק א' בכלאים. מחד גיסא במשנה ב' אנו לומדים: "... חרדל (כרוב שחור) וחרדל מצרי (חרדל לבן) ... אינם כלאים זה בזה" ומאידך גיסא במשנה ה' אנו מוצאים: "... החרדל (כרוב שחור) והלפסן (חרדל השדה) ... אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה". מעיון ראשוני מתעוררת שאלה כיצד ייתכן ודווקא כרוב שחור שזרעיו שחורים וחרדל לבן בעל הזרעים הצהבהבים אינם כלאיים זה בזה ואילו כרוב שחור וחרדל השדה שזרעיהם בעלי צבע דומה אסורים בהכלאה? לענ"ד ייתכן וצבע הזרעים כלל לא היה בין המדדים להשוואה שבהם חז"ל השתמשו. ייתכן ובתקופת המשנה גם זרעי החרדל הלבן היו בצבע שחור בדומה לצבע זרעי מין הבר (תמונה 5). קיימת אפשרות שבמהלך ביות החרדל הלבן לזנים המוכרים היום, בין שאר התכונות, השתנה גם צבע הזרעים. בהקשר זה חשוב להעיר שמקור השם "חרדל לבן" איננו בצבע הזרעים אלא בצבעם הלבן של הזיפים המכסים את בסיס התרמילים. 

אין להתעלם מהאפשרות שהזיהויים המצויים בידינו אינם משקפים במדויק את ההלכות המובאות במשנה. ככלל ניתן לראות שהפרשנים נמנעו מלזהות את החרדל אולי משום שהדבר היה מובן מאליו. ייתכן גם שכל פרשן הכיר את המין שהיה נפוץ בסביבתו ושימש להכנת חרדל ולמעשה אין לו זיהוי אחיד.
 


 
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר