סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 942

"האיש מגלח על נזירות אביו"

נזיר ל ע"ב


הגמ' מבארת: שהתקבלה הלכה למשה מסיני, שאדם שנזר נזירות והפריש מעות לצורך הקרבנות, ונפטר מן העולם, אם בנו ידור אף הוא בנזיר, יכול הבן להשתמש במעות של אביו לצורך הקרבנות שלו, והלכה למשה מסיני זו, אינה מתייחסת אלא אך ורק לגבי איש ולא לגבי אשה, כדברי המשנה: "האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה". גם באופן שהאשה היא היורשת היחידה, והיא הרי יורשת את כל הנכסים של אביה, מכל מקום במקרה שהיא נדרה בנזיר לא תוכל להשתמש במעות שהפריש אביה, לצורך קרבנותיה, כל זאת כאמור משום הלכה למשה מסיני.

הגמ' מסתפקת: מה הדין באופן שאותו נפטר הותיר אחריו 2 בנים, אחד בכור, ואחד פשוט, האם הבכור נוטל פי שניים במעות הנזירות, או דילמא, כיון שראינו שלמעות הנזירות אין דין פשוט של ירושה, שהרי במקרה שנותרה רק בת, אין הבת מגלחת על מעות אביה, א"כ גם אם התורה זיכתה את המעות כדי שאפשר יהיה לגלח עליהם, אין זה מדין ירושה בכדי שנאמר שהבכור נוטל בהם פי שניים.

הגמ' פושטת: שאכן דין ירושה נאמר כאן, למרות שהבת אין לה את הזכות להשתמש במעות אלו, הבנים שמגלחים על מעות אביהם מדין ירושה קאתינן עלה, והבכור באמת יוכל ליטול במעות פי שניים.

שואל המנחת חינוך על הדין המעניין הזה קושי' חריפה: הגמ' במסכת קידושין בדף ע"ח: מתייחסת לדברי הפסוק בפרשת "כי תצא" בירושת הבכור, נאמר בתורה כך: "כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשנואה והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שניים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה".

מה מתכוונת התורה כאשר היא אומרת: "כי את הבכור בן השנואה יכיר". אומרת הגמ' בקידושין: "תניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור". ה-יכיר מגלה לנו, שבאופן שאין אנו יודעים על אדם מסוים שהוא הבכור נתנה התורה נאמנות לאב, לומר בני זה בכור.

שואלת הגמ': למה לי קרא מיגו דאיבעי ליתני ליה מתנה מי לא יהבי ליה. מדוע צריכים להגיע לחידוש של התורה שהאב נאמן לומר שהבן הזה הוא הבכור כשמדובר באופן שאנו לא היינו יודעים שזהו הבן הבכור אילולא הגדת האב, הרי האב היה צריך להיות נאמן גם בלי הפסוק, מכח הכלל של "כל מה שבידו של אדם לעשות הוא נאמן עליו", גם כאן, אם האב דווקא ירצה הוא יוכל לתת לאותו הבן את כל הנכסים במתנה, וכיון שבידו של האב לתת את הנכסים במתנה לאותו בן, שוב הוא נאמן לומר שהבן הוא בכור ולמה צריך פסוק. והגמ' נדחקת שם לתרץ.

שואל המנחת חינוך ע"פ דברי גמרתנו, יש לכאורה תשובה פשוטה: מה קורה לאדם שהפריש מעות לנזירותו, והוא אומר על אחד מהבנים שהוא בכור, כאן אנו חייבים להגיע לחידוש של התורה שנאמן האב לומר על הבן, משום שאת מעות הנזירות אין באפשרותו לתת במתנה המעות הם הקדש, הקדש לא ניתן במתנה, יש פה רק דין ירושה ולא מתנה, ובירושה זו נפסק אצלינו בגמ': שנוהג הדין של פי שניים בבכור, נצרכים אנו א"כ לחידוש התורה: שנאמן האב לומר זה בני בכור לאופן של ירושת מעות נזירות.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר