סקר
זבחים או מנחות - מה יותר קשה?
זבחים
מנחות
אותה רמת קושי
קשה להעריך


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"חיסורי מחסרא והכי קתני"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

נזיר ב' ע"א


/מתני'/. כל כינויי נזירות כנזירות.
האומר אהא - הרי זה נזיר,
או אהא נאה - נזיר.
...
פתח בכינויין ומפרש ידות!
אמר רבא, ואיתימא כדי,
חסורי מיחסרא והכי קתני: כל כינויי נזירות כנזירות, וידות נזירות כנזירות,
ואלו הן ידות: האומר אהא - הרי זה נזיר.
ולפרוש כינויי ברישא!
תנא מההוא דסליק ההוא מפרש ברישא,

הגמרא "מתקנת" את לשון המשנה:

"/מתני'/. כל כינויי נזירות כנזירות [תוספת ה"חסורי חסרא": "וידות נזירות כנזירות"] האומר אהא - הרי זה נזיר..."

אני מצרף מה שכתבתי על הסוגיה המקבילה במסכת נדרים דף ב:

בגמרא:

פתח בכינויין: כל כנויי נדרים, ומפרש ידות: האומר לחבירו מודר אני ממך!
ותו, ידות אינשי!
איירי בהון, וחסורי מיחסרא והכי קתני: כל כינויי נדרים כנדרים, וידות נדרים כנדרים.

1.

בדפים הראשונים [לפחות] יש הרבה פעמים מעין "חיסורי מחסרא".
מתוך 104 מופעים של הביטוי "חסורי מחסרא" בש"ס 7 מופעים הם במסכת נדרים.

2.

יש ביטויים דומים כגון: "תני" [להלן דף ג עמוד א] - 11 מופעים כשבא ליישב קושיה על ידי "תיקון" גירסא.

2.1

וגם הביטוי "הכי קתני" 106 מופעים בש"ס - 10 מופעים במסכת נדרים [מלבד אלה שמצורפים לביטוי "חיסורי מחסרא"] מתאים לפעמים למשמעות הנ"ל - תיקון גירסא.

3.

מפאת חשיבות העניין נעיין בכללים הבאים של חיסורי מחסרא:

של"ה - כללי התלמוד (י) כלל למד:

4.

הוא מעלה שאלה עקרונית-רעיונית:

רה. בכמה מקומות בתלמוד חסורי מחסרא והכי קתני. ידוע שהדבר השלם הוא אשר לא יקבל לא תוספות ולא חסרון, ותורתינו היא תמימה, ואם כן איך אומר על המשנה שהיא חסרה.

כיצד "חיסרון" מתיישב עם "תורת ה' תמימה"?

5.

ומצאתי בספר שארית יוסף (נתיב המשנה, כלל ה'), שכתב בשם הר"ר מתתיה הצרפתי, שכשאומר הגמרא חסורי מחסרא, שאין שם שום חסרון בפועל, כי איך נאמר שהתנא חסר, והאומר שהמשנה חסרה אחד מסמניה חייב. אבל ראוי שנאמר שרבי סידר המשנה דרך קצרה, ובאותן תיבות שבמשנה די להבין כוונת התנא, והוא לא בא לבונן האבנים, ולעולם אותו חסרון שאומר חסורי מחסרא בכח לשון המשנה עומד רוח אלהים עמה לא חסרה דבר, והחסרון הוא בחיקנו ודעתנו, עכ"ל.

"רבי" דיבר בלשון קצרה באופן שניתן להבין את כוונתו. כנראה שהוא מתכוון לומר, שבתקופתו של "רבי" ותלמידיו כך היו פני הדברים, ובתקופות הבאות [ואולי כבר בימי האמוראים] היה קשה יותר להבין את ה"קיצור" של "רבי" וזה נובע מכך ש"החסרון הוא בחיקנו ודעתנו".

ומביא רמז מפסוק:

ועל זה נאמר (דברים לב, מז) 'כי לא דבר רק הוא מכם'. ופירשו רבותינו ז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א) לא דבר רק, ואם הוא רק, הוא מכם.

5.1

וכדמות זה מצאתי בספר הבטחון של הרמב"ן ז"ל (האמונה והבטחון פ"ט), שכתב וזה לשונו: יש פסוקים הרבה שאנו צריכים להוסיף בהן תיבה אחת או שתים כדי להבין פשוטו, ולא מפני חסרון המקרא אלא מפני חסרוננו, שאין אנו מבינים לשון קודש אלא בענין שידמה ללשון שאנו שוקעים בו בגלות בעונותינו, עכ"ל.

הרמב"ן מסביר באופן דומה גם לגבי פסוקי התורה! ["חיסורי מחסרא" - פסוקים?]

6.

רו. ולכאורה דברי תוספות מנגדים זה, בפרק הזורק [מסכת שבת דף קב עמוד א] אמר רב אשי חסורי מחסרא כו', וכתבו התוספות (שם ד"ה רב אשי) אין זה חסרון ממש, שהמשנה כמות שהיא שנויה יש לפרש כן,
אלא כדי לפרשה קאמר בלשון חסורי מחסרא, עד כאן.
הרי שמשמע מדברי התוספות, דבעלמא כשאומר חסורי מחסרא, רצה לומר חסר ממש.

הוא מדייק מדברי תוס' שבדרך כלל משמעות ה"חיסורי מחסרא" הוא ש"חסר ממש" ולא כפירוש ללשון המשנה.

6.1

אבל ראה מה שהסברנו על מסכת שבת דף קב בדברי התוס' הנ"ל.

7.

המשך דברי השל"ה:

אמנם כי דייקת שפיר לאו הכי הוא, אלא כוונתם הוא דאפילו לפי שכל הבנתינו היא מובנת כמות שהיא, ואין אנחנו צריכין לפרש אותה כאילו היתה חסרה, ולא היה לו לתלמודא לומר שם בלשון חסורי מחסרא, אלא היה לו לומר "הכי קאמר".

הוא מסביר את התוס' באופן "הפוך": ניתן להבין את המשנה גם בלי להשלים את ה"חיסורי מחסרא", וקושיית התוס' היא, שהיה צריך לומר בגמרא "רק" את הביטוי "הכי קאמר" ולא את הביטוי "חיסורי מחסרא".

7.1

והוא מבדיל בין שני הביטויים לעיל:

וזהו החילוק שבין "הכי קאמר" לבין "חסורי מחסרא". כי כשאומר הכי קאמר עושה פירוש על המשנה כמות שהיא, ואף שהפירוש הוא רחוק, מכל מקום מובנת להתרצן כמות שהיא,

הביטוי "הכי קאמר" מפרש את המשנה באופן "רחוק" אבל ניתן להבנה.
ואילו "חיסורי מחסרא" משלים את המשנה באופן שבלעדי ההשלמה לא ניתן להבין כלל את המשנה.

אבל כשאומר חסורי מחסרא, אז אומר התרצן פירוש המשנה נעלם ממני לפרש אותה כמות שהיא שנויה, ובודאי אין לפרשה בענין אחר אלא כאילו היא חסרה,
והיתה נשנית בזה הלשון, וכך היא כוונת המשנה, והחסרון בכח לשון המשנה עומד, ונעלם ממנו איך עומד בכח הלשון,
אבל מכל מקום האמת הוא שכוונת המשנה היא כאילו היו אלו התיבות נכתבות בה.

7.2

נראה לי שעדיין ההסברים לעיל הם כלליים מדי ולא ברורים די צרכם. וראה מה שהבחנתי במסכת שבת דף קב בין סוגים שונים של "תיקונים" ללשון המשנה.

יש פעמים שה"חסורי מחסרא" מוסיף מילת קישור בין שני חלקי המשנה,
ויש פעמים שה"חסורי מחסרא" מוסיף משפט שלם,
ויש פעמים שבמשפט המשלים יש "אוקימתא" שאינה רמוזה במשנה.

וגם הוספתי במקום אחר ש"חיסורי מחסרא" "רגיל" מוסיף דין או מקרה [בניסוח: ".... אבל..."] שמבדיל שין שני חלקי המשנה.

8.

והוא ממשיך:

רז. וזו ענין שאינו אומר התלמוד חסורי מחסרא אלא להוסיף, אבל להחליף דבר והפוכו לא. כדמוכח בפרק קמא דכתובות (יב א), גבי ברייתא דכל שלא נהג כמנהג זה אינו יכול לטעון טענת בתולים,
ואמר אביי תני כל שנהג,
ואמר ליה רבא והא כל שלא נהג קתני.
ולפי מה שכתבתי ניחא, לפי שחסרון דברים עומד בכח לשון התנא,
אבל דבר והפוכו מסתמא אינו עומד בלשון התנא.

כלל: "חסורי מחסרא" לא בא כדי להחליף מילת חיוב למילת שלילה ולהיפך [ש"הופך" את המשמעות]!

9.

הוא מביא דעה חולקת:

אבל הליכות עולם (שער ב' פ"ב אות יד) כתב על זה, להחליף דבר והפוכו לא, והטעם [משום] שאדם טועה בגירסא לחסר [דבר] על ידי שכחה, אבל להחליף דבר והפוכו לא, וכן פירש רש"י פרק קמא דסנהדרין (י ב ד"ה והא עבור קתני), עכ"ל.
הרי משמע מדבריו דחסורי מחסרא הוא חסר ממש, ושכח התנא אלו דברים.

ה"הליכות עולם" סובר - לפי הבנת השל"ה - ש"חיסורי מחסרא" פירושו שהתנא ממש שכח!

9.1

וכך הוא מדייק גם מדברי רבי יוסף קארו:

וכן נראה מדברי מהר"י קארו בכללי תלמוד שלו (בהליכות עולם שם), וזה לשונו: ויש לתמוה למה היה חסרון במשנה שהוצרך לומר בקצת מקומות חסורי מחסרא והכי קתני, ולמה לא שנאה כתקנה.
ונראה לי שהטעם מפני (שכששנו) [שכשהיו] שונים על פה גרמה השכחה בקצת מקומות ושכחו קצת תיבות, ולא רצה רבי לכתוב אלא בלשון שהיתה שגורה בפי רוב התלמידים על דרך 'משנה לא זזה ממקומה' (יבמות ל א), וסמך על המעיין שיבין החסרון ויגיה.
וכן כתבו התוספות ז"ל בפרק קמא דנזיר [מסכת נזיר דף י' (א ד"ה מי קתני)], דדוקא היכא דמוכח החסרון יש כח להוסיף על לשון המשנה, עכ"ל (מהר"י קארו).

גם לפיו מדובר ממש בשכחה בדור שלפני "רבי", ו"רבי" השאיר את המשנה בצורתה, כי התלמידים התרגלו אליה!!!

10.

רח. אמנם מה שנראה בעיני כתבתי. ומה שכתבו התוספות יש כח להוסיף על לשון המשנה, אינם רוצים לומר הוספה בפועל אלא בכח. כלומר, לפרש אותה כאילו היו בה אלו דברים הנוספים.
גם מה שכתב הליכות העולם, שאדם טועה בגירסא לחסר ע"י שכחה כו', הלשון לאו דוקא.
אלא הכוונה במה שדרכן של בני אדם לטעות ולשכוח בעל פה בגירסא, זה דרכו של תנא לכלול זה בתוך מליצת לשונו, והדבר זה עומד בתוך דבריו רק שנעלם ממנו, אבל להחליף דבר והפוכו לא.

הוא מנסה להסביר את דברי ה"הליכות עולם" - לעיל בסעיף 6 - באופן שהשל"ה עצמו סובר, שמדובר שהלשון החסרה היתה "מקובלת" ושימושית בזמנה!!!

11.

והוא מביא מסוגייתנו - מסכת נדרים דף ב [ומתאים גם למסכת נזיר דף ב]:

ומזה יובן טעם אין אומרים חסורי מחסרא בראש המשנה. וכתב הר"ן בריש נדרים [מסכת נדרים דף ב ב ד"ה פתח בכנויין), לפי שאין אדם שוכח ומחסר בריש דבריו. כלומר, כל מה שאין דרכן של בני אדם לשכוח אין דרך התנא לכלול זה ולרמז במליצת דבריו, כי כל מה שדרך לשכוח הוא מילתא זוטרתי, ויכול התנא לכלול זה במליצת דבריו, וקל להבין.

הוא מוכיח מדברי הר"ן בסוגייתנו ש"חסורי מחסרא" פירושו השלמת מילים שבני אדם היו רגילים לשכוח ולהשמיטם!!! שהרי הר"ן מנמק את הכלל שלא אומרים חסורי מחסרא בתחילת משנה כי אדם לא שוכח מילים בתחילת דבריו!

הכלל הנ"ל לא נאמר בגמרא אלא כך מסביר הר"ן את הסוגיה!

11.1

לענ"ד נראה לומר, לפי מה שחידשתי [במחילת כל גדולי ישראל] לחדש, ש"חסורי מחסרא" - בהגדרה - בא להבדיל בין שני חלקים במשנה מאליו ברור שלא שייך להוסיף משפט הבחנה בין שני חלקי משנה בתחילת משנה!

12.

הר"ן מסכת נדרים דף ב עמוד ב:

פתח בכנויין וכו' - ותו ידות וכו', נ"ל דהכי פירושא ודאי תנא בכנויין פתח דאפילו אי אמרת דמתניתין מיחסרא לא מיחסרא רישא שאין אדם מחסר בראש דבריו אלא באמצען וכיון דעל כרחיך בכנויים פתח אפילו תנא נמי ידות הוה ליה לפרושא ההוא דפתח בה ברישא, ותו ידות אנשינהו, שכחן שהרי לא הזכירן תחלה כדי שיפרש אותן, ומתרץ קושיא בתרייתא וקאמר איירי בהון וכו', כלומר חסורי מחסרא.

13.

אולי הדיון הנ"ל מתאים לפתיחת מסכת נדרים כדי להדגיש את לשונה המיוחד של המסכת - לשון נדרים משונה [גם במשנה ולא רק בגמרא]! וכן לגבי מסכת נזיר שיש אומרים שגם בה תקף המושג "לשון נזיר משונה".

13.1

בסוגייתנו לא מדובר על נפקות הלכתית שנובעת מה"חסורי מחסרא", אלא רק בשינוי רשימת הנושאים במשנה!

14.

המשך דברי השל"ה:

רט. ולפעמים דרך לשכוח אפילו להחליף בין הן ללאו, דהיינו לשכוח תיבת לא, ואז הוא דבר והפוכו. אבל אין דרך לשכוח ולהוסיף תיבה להיות הענין בהיפוך.

יש "חיסורי מחסרא" על ידי שמוסיפים מילת "לא", אבל לא על ידי שמוחקים מילת לא".

לכך לא מצינו חסורי מחסרא בדבר והיפוכו, דהיינו לשנות מלאו להן, כמו שהבאתי לעיל (אות רז),
והא כל שלא נהג קתני (מסכת כתובות יב א). אבל לשנות מהן ללאו, הדרך הוא לשכוח ולהשמיט תיבה.
ובזה ניחא הא דאיתא בפרק קמא דנזיר (מסכת נזיר דף י א), תנן, [אמר] אמרה פרה [זו] הריני נזירה אם עומדת אני, ומוקי לה רבא, דאמר הריני נזיר אם לא עמדה כו'.
ולכאורה קשה, דהא אמרינן דלהחליף דבר והפוכו לא.
אלא יש חלוק בין השמטת תיבה להוספת תיבה,
דהשמטת תיבה דרכן של בני אדם להשמיט, אבל לא להוסיף.
וכבר כתבתי (אות רח) כל מה שהוא דרכן של בני אדם, דרכו של התנא להבליע במליצת לשונו. רק שהמליצה נעלם ממנו, ואנו מתרצים כאילו היה מחסרה.

כלומר, המשנה נכתבה לפי מה שהיה דרכן של בני אדם ולפעמים אנחנו לא מכירים את אותה לשון.

15.

ובסוגייתנו - מסכת נזיר דף ב - ראה בשוטנשטיין, הערה 19:

תיקון לשון המשנה:

"לשון זה משמע קצת, שהגמרא באה לשנות את לשון המשנה, כלומר שלא נמסרה בשלמות.

15.1

לא תמיד ברור אם מדובר בתיקון ממש או בפרשנות:

כמו כן מצאנו בהרבה מקומות בש"ס שהגמרא מתקנת את לשון המשנה, אלא שאין זה ברור אם כוונת הגמרא לשנות ממש את הגירסא במשנה או לפרש את דברי המשנה.

15.2

הגר"א [מובא על ידי בנו רבי אברהם בספר רב פעלים [עמוד 107] סובר שאף שנאמר בגמרא "חסורי מחסרא והכי קתני" אין כוונת הגמרא שהמשנה משובשת ויש בה חסרון; כוונת הגמרא לומר שכדי להסביר את המשנה להמון העם יש להוסיף בה דברים. אך המעיין היטב יראה שהתנא רמז את הדברים ואפשר ללמדם מדיוק לשון המשנה. [שיטה כזו הובאה על ידי רבי יוסף אבן וירגא (שארית יוסף, ורשא תרצט, עמודים 4-5)].

לפי הגר"א גם תוספת התיקון רמוזה בלשון המשנה!

15.3

אמנם, הספר "הליכות עולם" [ב, ב, יד] סובר שכוונת הגמרא כפשוטה, שיש חסרון בלשון המשנה וצריך לתקן אותה.

כלעיל בסעיף 9.

15.4

ועיין שם כללי הגמרא לבית יוסף, המסביר שקבעו את לשון המשנה על פי נוסחאות שנמסרו בעל פה מדור לדור.
ומכיוון שהיו שונים על פה גרמה השכחה ונשכחו מקצת תיבות במקומות מועטים.

הסבר כיצד נוצרה ה"תקלה".

15.5

אע"פ ש"רבי" הכיר את הבעיה הוא לא שינה את לשונה ה"בעייתי":

רבי יהודה הנשיא לא רצה לכתוב אלא כלשון שהיתה שגורה בפי רוב תלמידים, והוא סמך על המעיין שיבין שיש כאן חיסרון ויגיה את המשנה.

הגמרא אכן מגיה ומשלימה את החסרון [עיין עוד בעיטור סופרים על ספר כריתות דף ה, ב, יב; תפארת ישראל [בועז] ערכין ד א].

16.

תפארת ישראל - בועז - מסכת ערכין פרק ד משנה א:

... ותו קשה לי למה שני בלישנא. ברישא נקט נידר ובסיפא נערך.
וכ"כ ק"ל בכל דוכתא דתני חסורי מחסרא וה"ק,
א"כ למה לא הגיהו המשנה.
ולמה באמת הוה נקט תנא לישנא קטיעא.
ואם שי"ל, שגם כאשר באמת חס"מ יש כוונה בהעניין באופן אחר, עכ"פ לא בכל דוכתא נוכל לתרץ כן.
ולולא מסתפייא היה נ"ל ע"פ מ"ש תוס' שלהי מגילה [מסכת מגילה דף לב עמוד א] על השונה בלא זימרא,
וכ"כ אמרי' [מסכת ביצה דף כד עמוד א] גמרא גמור זמורתא תהא, שהיו להן זמירות מיוחדין לכל משנה ומשנה.
ולפע"ד היה זה כדי לחזק המשנה בכח הזכרון, מדהיו שונין המשניות על פה אפי' בימי "רבי" [כרש"י מסכת בבא מציעא דף ל"ג עמוד א].
וע"י הניגון נזכר היטב לישנא דמתני', באשר שהיה הזמר מסודר לפי המלות והבבות שבמשנה.
ולכן כמה פעמים בחר התנא ג"כ במלה זאת ולפעמים באחר, הכל כפי הנאות לקול השיר המיוחד להמשנה.
ומה"ט לפעמים נשנה בבא שנראית יתירה במשנה זו ואצ"ל זו, אבל היה כדי לשקול בבות המשנה כפי הבבות שבפרקי השיר,
ומה"ט אף שהי' חסורי מחסרא הניחוה כך, מדמובן ממילא, דאל"כ יהיה מעשה לסתור, ואם היו מבלבלים המלות יתבלבל השיר המיוחד לה ויתבלבל הזכרון, ותשתכח המשנה ח"ו, ובדבר זה יתורץ כמה קושיות ודקדוקים ושמור זה דאם גם ברוב פעמים מונתים פנינים יקרים בשינוי לשון התנא עכ"פ במקום שלא ידענו טעם אחר נסתפק א"ע בטעם זה שהוא ג"כ אמיתי בעצמו.

החיסרון במשנה הוא במכוון כדי לשמר את ניגון המשנה במטרה לשמור את זכרון המשנה!!!

17.

ספר הכריתות לשון למודים שער ב

יב. פעמים אומר חסורי מיחסרא והכי קתני:

18.

"עיטור סופרים", הרב שמחה בונם דוד סופר, על ספר הכריתות:

פ"ק דברכות [מסכת ברכות דף טו ב] איתא דקאמר המקשן חסורי מחסרא אליבא דחד תנא, והוא חידוש שאינו בשום מקום בתלמוד יותר, [מופע יחידאי]
והתוס' מתרצין שם ע"ש.
והמהרש"א שם העיר מכתובות [מסכת כתובות דף פט ב] דגמרא אוקמה כרשב"ג וחסמ"ח ע"ש,
וכן יש להעיר ממסכת בבא בתרא דף צג ב דפריך הגמרא, ודלמא כולה רשב"ג היא וחסמ"ח וכן ממסכת מגילה דף יט ב ודלמא כולה ר"י היא.

לפעמים "חיסורי מחסרא" הוא רק לפי שיטה מסויימת בגמרא! אם נאמר שמשמעות ה"חסורי מחסרא" הוא פרשנות הרי שמובן.

18.1

בכללי שמואל אות ח מבאר הלשון "חסורי מיחסרא והכי קתני" דכא להורות בזה על שני דברים:
חדא להודיע שהמשנה היא חסרה וצריך לכתוב מה שחסרה ,
והב' לסדר לשון המשנה,
וזהו שאמרו "והכי קתני" כלומר סידור לשון המשנה כך הוא,
ולפעמים מקשה הגמרא על מאי דקאמר "הכי קתני" שהוא על הסידור לומר שאין כן סידור לשון המשנה, ומשני שהסידור דקאמר "הכי קתני" אינו מוכרח הסידור ההוא, אבל יש סידור אחר במשנה, ועיין בריש נדרים
והכוונה לומר, את אמרת תרתי, חדא שהמשנה חסירה, ועוד שכך הוא סידור ל' המשנה,
ובהאי דאמרת דחסורי מיחסרא מודינא לך דלא איפשר בלאו הכי,
אבל במאי דאמרת שכך הוא סידור לשון המשנה פ
נמצינו למדין דבכ"מ דקאמר "והכי קתני" אינו מוכרח הסידור ההוא וכו' .

הלשון הכפול "חיסורי מחסרא" ו"והכי קאמר" ללמדנו שה"חסורי מחסרא" קובע שלשון המשנה אמנם חסרה וחובה לתקנו, והפרשן בגמרא מתקן באופן מסויים - "והכי קאמר" - וניתן לקבל אמנם שיש "חסורי מחסרא" אך אפשר לומר "הכי קאמר" אחר!

18.2

הטעם למה שאמרו חסורי מיחסרא וה"ק כתב מהרי"ק [הליכות עולם ש"ב] מפני כשהיו שונים על פה גרמה השכחה בקצת מקומות ושכחו קצת תיבות ולא רצה רבי לכתוב אלא כלשון שהיתה שגורה בפי רוב התלמידים ע"ד משנה לא זזה ממקומה,

כבר הוזכר לעיל.

18.3

וכך כתב בכללי שמואל הנ"ל "כי תשובה זו אין השכל סותרה, כי משניות צריך שיהי' שגור בפי האמוראים, והשכחה מצויה אם מחמת צרת הגלות או אם מחמת חולי וזקנה, כמו שמצינו דרב יוסף חלה ושכח, ולכן קא"ל התרצן אל תקשה ממשנה זו כי שכחת האי דקתני רבינו הקדוש, כי אני זוכר שהמשנה כך היא דהיא חסרה, והכי קתני, הרי א"כ הכוונה דחסורי מיחסרא לומר שכחת המשנה לכן חסרת ממנה דבר".

כנ"ל

18.4

שארית יוסף [כלל ה] מביא משם ר' מתתי' הצרפתי, שכשאומר הגמרא חסורי מיחסרא אין שום חסרון בפועל כי איך נאמר שהתנא חסר והאומר שהמשנה חסרה אחת מסמניה חייב, אלא ראוי שנאמר שרבי סידר המשנה דרך קצרה ובאותן תיבות שבמשנה די להבין כוונת התנא כו', ולעולם אותו חסרון שאומר חסורי מיחסרא בכל לשון המשנה עומד כי רוה אלקים עמה לא חסרה דבר, והחסרון הוא בחוקנו ודעתנו ע"כ.
ועי' לעיל נ"ע הערה ס מש"כ השל"ה כלל למד משם הרמב"ן מס' הבטחון.

כלעיל בסעיף 15.2.

18.5

בהקדמת פאת השלחן כחב על הגר"א זצ"ל שהי' יודע כל חסמ"ח שבתלמוד בשיטותיו שלא חסרה כלל בסדר שסידר רבינו הק' רק דרבי ס"ל כחד תנא דאליבי' סתמה ולא חסר כלל אליבי', וגמרא ס"ל כאידך תנא והי' דורש ע"פ חמוקי יריכיך ר"ת "חסורי מיחסרא והכי קתני", יריכיך מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר שנסתרים גדולת דרכי התורה שבע"פ.

חידוש גדול: הגמרא כאילו פוסקת כתנא אחר ש"רבי" לא פסק כמותו!

קצת שונה מהמובא בשם הגר"א לעיל בסעיף 15.2

18.6

ועי' בהקדמת ס' נר תמיד עמ"ס כריתות בהקדמת הון עשיר על המשניות מביא לשון רעיא מהימנא [פ' צו] "וכי אורייתא איהי חסר והא כתיב תורת ה' תמימה" בכל אברין דגופא דאינון רמ"ח פקודין, הה"ד כולך יפה רעיתי מום אין בך, תמימה בלבושהא ואיך חסר מן המשנה וכו'".
ועי' יעא"ז [מער' המ' אות לט] שכחב ע"ד ס' הפליאה, מד"ק למדנו דחסורי מיחסרא היינו שבכוונה מכוונת קיצרה רבינו הק' מהמשניות שסידרו זקני ב"ש וזקני ב"ה, או שסידר הלל, וברוח בינתו כלכל דבריו שיובנו למבינים.

אולי דומה לנאמר בשם הגר"א לעיל בסעיף 18.5

18.7

ועי' ד"ס [ע' חסורי מיחסרא אות א].

18.8

השל"ה הנ"ל כתב דמתוס' [מסכת שבת קב א ד"ה רב אשי] מבואר לכאורה דבעלמא כשאומר הש"ס חסורי מיחסרא וה"ק רצה לומר חסר ממש מלשון המשנה וזה לא כד' הר' מתתי' הצרפתי הנ"ל,
אמנם כי דייקת שפיר לאו הכי הוא אלא כוונתם הוא דאפילו לפי שכל הבנתו היא מובנת כמות שהיא ואין אנחנו צריכין לפרש אותה כאלו היתה חסירה, לא הי' לו לתלמודא לומר שם בלשון חסורי מיחסרא אלא חי"ל לומר "הכי קאמר" וזהו החילוק שבין "הכי קאמר" לבין חסמ"ח,
כי כשאומר ה"ק עושה פירוש על המשנה כמות שהיא, ואף שהפירוש הוא רחוק מ"מ מובנת להתרצן כמות שהיא,
אבל כשאומר חסמ"ח אז אומר התרצן פירוש המשנה נעלם ממני לפרש אותה כמות שהיא שנויה, ובודאי אין לפרשה בענין אחר אלא כאלו היא חסירה והיתה נשנית בזה הלשון, וכך היא כוונת המשנה והחסרון בכח לשון המשנה עומד ונעלם ממנו איך עומד בכח הלשון, אבל מ"מ האמת הוא שכוונת המשנה היא כאלו היו אלו התיבות נכתבות בה ע"כ.

"הכי קאמר" - פרשנות [אפילו אם רחוק מהפשט].

"חיסורי מחסרא" - הפירוש הרגיל "נעלם" ואין ברירה אלא לתקן ולפרש לגמרי באופן שונה.

18.9

התוס' [מסכת נזיר דף י א ד"ה כי] כתבו, דהיכא דמוכח החסרון אז יש כח להוסיף על לשון המשנה,
והשל"ה שם נדחק לפרשו דאין כוונת התוס' לומר הוספה בפועל אלא בכח, כלומר לפרש אותה כאלו היו בה אלו דברים הנוספים ע"ש.
ובפי' הרא"ש במסכת נדרים דף כג ב איתא "דכיון דא"א לפרש המשנה אם לא שתגיהנה כך הרי היא כמפורשת", וע"ש תוס' מסכת נדרים דף פג ב ד"ה חרא ועוד, וד"ס הנ"ל אות ב.
עיין עוד בכללין מש"כ רבינו לקמן [שער ג סימן נו, קנח] ובהערתינו שם.
בשארית יוסף מאריך בכלל זה, הוב"ד במ"צ כאן.

19.

הערה:

ברוב הש"ס הגמרא מצמצמת או מרחיבה את לשון המשנה ואת הדינים והם בפשטות נחשבים כפירושים ןלא כ"חסורי מחסרא", למרות שבכמה מקומות הגמרא אומרת "לא שנו אלא..." או "הכא במאי עסקינן" דומה קצת ל"חיסורי מחסרא", אבל לפי חידושנו - למשל, לעיל בסעיף 11.1 - מיושב, כי תמיד "הכא במאי עסקינן" או "לא שנו אלא..." לא מדובר בהשלמה בין שני חלקי משנה, אלא בהסבר של עניין שלם במשנה.

ויש עוד מקום לעיין.

20.

חידוש: רב אשי רשאי לתקן ולערוך מחדש את המשנה! מתאים לכמה עקרונות שהועלו לעיל בפרשנים.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר