וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ
סנהדרין לט ע"ב
"(מלכים ב' ג, כז) וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה, רב ושמואל, חד אמר: לשם שמים, וחד אמר: לשם עבודה זרה. בשלמא למאן דאמר לשם שמים - היינו דכתיב (שם) וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל, אלא למאן דאמר לשם עבודה זרה אמאי ויהי קצף? - כדרבי יהושע בן לוי, דרבי יהושע בן לוי רמי: כתיב (יחזקאל ה, ז) [בְּחֻקּוֹתַי לֹא הֲלַכְתֶּם וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם] וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם וכתיב (יחזקאל יא, יב) [בְּחֻקַּי לֹא הֲלַכְתֶּם וּמִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם] וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם עֲשִׂיתֶם - כמתוקנין שבהם לא עשיתם, כמקולקלין שבהם עשיתם".
מדוע "בשלמא למאן דאמר לשם שמים"? – מדוע רציחת מלך מואב את בנו, מעלה קצף על ישראל? מה בכך שהיה לשם שמים, וכי איזו זכות יש בזה, והלא אין בכך מצוה אלא עבירה! כך אמרו במסכת תענית דף ד ע"א: "כתיב (ירמיהו יט, ה) [וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל] אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי. אשר לא צויתי - זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה, ולא דברתי – זה [בתו של] יפתח, ולא עלתה על לבי - זה יצחק בן אברהם". ופירש המפרש (הנדפס במקום רש"י) "שאף על פי שצויתי לו, מעולם לא עלתה על לבי לשחוט בנו, אלא לנסותו".
אלא שפירש רד"ק במלכים שם: "בדרש: (באריכות במדרש תנחומא פרשת ויקרא סימן ח) ויעלהו עולה. שאל מלך מואב מפני מה אומה זו ראויה לנסים האלה אמרו לו אברהם אביהם העלה את בנו עולה אמר להם אף אני אעשה כן והעלה את בנו". כלומר שמסירות נפשו של מלך מואב לשם שמים הצילתו, כי היה קצף על ישראל על לא באו כמותו למידה של מסירות נפש לשם שמים כאברהם אביהם. ואמנם הוא לא נצטווה כאברהם, אך חפצו היה להדמות לאברהם ולשם שמים.
ומדוע למסקנה גם לשם עבודה זרה מעלה קצף?
פירש רש"י: "כמקולקלין שבהם - כגון מישע מלך מואב שהקריב בנו לעבודה זרה, כך היו ישראל עושין, ובאותה שעה נזכר להם אותו עון שהיו רגילים גם הם בו". וכך פירש רש"י גם במלכים.
אך קשה שהעיקר חסר מן הספר שהיה לגמרא לתרץ בקיצור ובמפורש: "שנזכרו עוונותיהם של ישראל". וגם למה נצרכה הגמרא להביא את אריכות דברי רבי יהושע בן לוי בענין "כמתוקנין שבהם לא עשיתם"?
אלא יש לפרש שכוונת הגמרא לתרץ על פי דברי רבי יהושע בן לוי שקיימת הבחנה של "פלגינן" במעשהו של מלך מואב. שכשם שיש חילוק בין מעשיהם המתוקנים שראוי ללמוד מהם לבין מעשיהם המקולקלים, כך צריך להבחין בין תכלית המעשה לשם עבודה זרה שהוא החלק הרע שאסור לחקות, לבין עצם מסירות הנפש שהיא דבר טוב שעורר קצף על ישראל על שלא למדו ממנו לבא למידה זו ולהשתמש בה לעבודת ה'.
דומה לכך צווח הנביא (ירמיהו ב, יא) הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל. מדוע אין ישראל שומר על נאמנותו לאלהיו, ואינו לומד מנאמנות הגוים, על אף שנאמנותם היא לאלהים אחרים.
על פי זה יתבאר גם הפסוק: (דברים יב, ל ואילך) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי. לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם. אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.
וקשה, מדוע מכונה הקרבת הבנים בביטוי החמור כל כך: "כל תועבת ה' אשר שנא", הרי אברהם אבינו דוקא נשתבח במידה זו בבראשית כב, טז: וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ.
אלא שאף ששבח הוא לאברהם אבינו שהסכים למסור את בנו כשסבר שכך רצון הבורא, אין רצון ה' בהקרבת אדם, כמובא לעיל ממסכת תענית דף ד ע"א. ומכל מקום מסירות הנפש בהקרבת הבן מעצימה את דבקות העובד, אם לשם שמים – לשמים, ואם לשם עבודה זרה נעשה העובד רק שקוע יותר בטומאת העבודה הזרה ובשגיונותיה.
