הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"שלחו מתם הזהרו..."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים פא ע"א-ע"ב
שלחו מתם: הזהרו בערבוביתא, הזהרו בחבורה, הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, שנאמר: +במדבר כד+ יזל מים מדליו, שמהן תצא תורה.
...
א"ר יוסי: אין אלו נדרי עינוי נפש.
איבעיא להו: לר' יוסי, מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה?
ת"ש, א"ר יוסי: אין אלו נדרי עינוי נפש;
אבל דברים שבינו לבינה הויין.
דלמא לדידהו קאמר להו:
לדידי אפי' דברים שבינו לבינה לא הויין,
לדידכו דאמריתו הויין נדרי עינוי נפש, אודו לי דאין אלו נדרי עינוי נפש!
מאי?
רב אדא בר אהבה אומר: מפר;
רב הונא אומר: אין מפר,..
1.
הר"ן מסכת נדרים דף פא עמוד א:
... ולענין הלכה קי"ל כרבנן דרחיצה וקישוט נדרי עינוי נפש הם ומפר בין לעצמו בין לאחרים
דיחיד ורבים הלכה כרבים
הוא פוסק כדעת חכמים במשנה שאי רחיצה ואי קישוט מוגדרים כנדרי עינוי, ועל כן הבעל מפר "בין לעצמו בין לאחרים [לאחרי שתתגרש]" - כמו שהגמרא בארה בדף הקודם.
והוא מנמק את פסיקתו בכלל הפשוט של "יחיד ורבים הלכה כרבים", כלומר, במחלוקת חכמים ורבי יוסי - הלכה כחכמים.
1.1
ויש להעיר, הוא מתכוון ל"תנא קמא" במשנתנו, ומשמע מדבריו שיש לתנא קמא תוקף של "חכמים". ["תנא קמא"=חכמים] גם הגמרא עצמה בהמשך הסוגיה מכנה את "תנא קמא" - "רבנן".
1.2
אלא שקצת קשה, שהרי ידוע הכלל שהלכה כרבי יוסי משום שנימוקו עימו, אלא שהר"ן כנראה סובר שהכלל שהלכה כרבי יוסי תקף רק נגד חכם יחידי ולא נגד "תנא קמא"=חכמים.
2.
ועוד דמילתא דשמואל משמיה דלוי דלקמן כוותיהו שייכא כדנפרש עלה בס"ד
הוא טוען שכך מוכח משמואל בשם "לוי" בהמשך - מסכת נדרים דף פב.
3.
ואף על גב דאמר רב הונא כוליה פירקין ר' יוסי היא
וגם מובא בדף הבא שהלכה במסכת נדרים כרבי יוסי!
4.
לא קי"ל כוותיה
הוא טוען שאין הלכה כדברי רב הונא להלן וממילא אין הלכה כרבי יוסי. הוא לא מנמק את דבריו.
5.
אבל הרמב"ם ז"ל פסק מדרב הונא כרבי יוסי דאין מפר אלא משום נדרים שבינו לבינה.
הוא טוען שהרמב"ם פוסק כרבי יוסי וכרב הונא אליבא דרב יוסף שעל הבעיה "איבעיא להו: לר' יוסי, מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה?" פסק רב הונא "דאין מפר אלא משום נדרים שבינו לבינה".
5.1
משמע מדבריו שאם אמורא מסביר/פוסק בבעיה מסויימת לגבי תנא מסויים משמע שאותו אמורא פוסק כאותו אמורא.
6.
רמב"ם הלכות נדרים פרק יב הלכה א:
כל הנדרים * והשבועות האב מפר ביום שמעו, שנאמר כל נדריה ואסריה, אבל הבעל אינו יכול להפר אלא כל נדרים ושבועות שיש בהן עינוי נפש או שהן בדברים שבינו לבינה כגון שנשבעה או נדרה שלא תכחול או שלא תתקשט שנאמר בין איש לאשתו.
7.
לחם משנה הלכות נדרים פרק יב הלכה א:
שלא תכחול או שלא תתקשט וכו'. מדברי רבינו ז"ל נראה דפסק כר' יוסי דכיחול וקישוט הוו דברים שבינו לבינה וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל שהוא דעת רבינו ז"ל שכתב בפ' ואלו נדרים ולענין הלכה קי"ל כרבנן וקישוט דרחיצה וקישוט נדרי עינוי נפש הם וכו' אבל הרמב"ם ז"ל פסק מדרב הונא כר' יוסי דאינו מפר אלא משום נדרים שבינו לבינה
...
עד כאן הוא מביא את דברי הר"ן לעיל.
א"כ למדנו מהרא"ש והר"ן ז"ל שדעת רבינו ז"ל לפסוק כר' יוסי
והרמב"ן פוסק כרבנן...
8.
ולתרץ דברי רבינו ז"ל נאמר דשם בגמרא הקשו מדר' יוסי לר"י דר"י אמר במקום אחר דכביסת בגדים הוי צער דקודמת לחיי אחרים ותירצו דאלים כביסת בגדים מרחיצת הגוף דאמר שמואל דערבוביתא דמאני כלומר שנושא בגדים שאינם רחוצין מביא לידי שעמום וערבוביתא דגופא היינו זוהמא הבא על בשרו של אדם ואינו רוחץ מתייא לידי שיחני וכיבי
הרי דמניעת כיבוס בגדים מביא שעמום וזו קשה ממניעת רחיצת הגוף שאינו מביא אלא לידי שיחני וכיבי שיש להם רפואה.
עוד שם שלחו מתם הזהרו בערבוביתא
וסובר רבינו ז"ל דמדקאמר הזהרו פליג אדר' יוסי דאמר דבכל ערבוביתא בין מניעת כביסת בגדים בין מניעת רחיצת הגוף צריך ליזהר וכן פירשו שם הרא"ש והר"ן ז"ל
אף על גב דהתוס' פירשו שם דאינו מזהיר אלא מניעת כביסת בגדים
מ"מ רבינו ז"ל סובר כפירוש הרא"ש והר"ן ז"ל וכיון דשלחו מתם שיזהרו בכולם משמע דלית הלכתא כר"י ברחיצה אלא דהוי צער
עד כאן הוא מוכיח שהרמב"ם דווקא כן פוסק כרבי יוסי בכביסה ולא ברחיצה.
9.
הסבר חלק מדבריו:
הקטע בגמרא:
אמרי: אין, כביסה אלימא לר' יוסי,
דאמר שמואל: האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא,
ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא,
ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי.
שלחו מתם: הזהרו בערבוביתא, ...
10.
ראה "מתיבתא", הערה ד, שמסביר: הר"ן והרא"ש מסבירים שהביטוי "הזהרו בערבוביתא" כוונתו שיש להקפיד על רחיצה וגם על כיבוס הבגדים, ואילו התוס' מסביר שמדובר שיש להקפיד רק על "כיבוס הבגדים".
11.
ויוצא מכך:
לפי הר"ן והרא"ש יש לפסוק כחכמים [=תנא קמא"] שמניעת רחיצה יש בה עינוי נפש מאחר ששלחו מארץ ישראל להיזהר בזה,
11.1
אולם לפי שיטת תוס' שאזהרה זו לא נאמרה לגבי רחיצה אלא לגבי כיבוס בלבד יש מקום לפסוק כדעת רבי יוסי שמניעת רחיצה אין בה עינוי נפש.
12.
הנפקא מינה בין שתי השיטות היא אם יכול להפר לה שיועיל גם לאחר שתתגרש.
13.
המשך דבריו:
ועוד כיון דשמואל אמר דמייתי לידי שיחני וכיבי וכי יש לך צער גדול מזה
לכך פסק רבינו ז"ל דלא כר' יוסי ברחיצה והוא טעם נכון לפסק רבינו:
הרמב"ם מסביר כדעת תוס' לעיל בסעיף 11.1.
14.
מעניין שכולם מסכימים שיש לפסוק כפי ש"שלחו מתם" [="שלחו מהתם" - מארץ ישראל].
מכאן יש דוגמא לכך, ש"סיפור" בגמרא מובא כדי לפסוק הלכה.
וכן משמע מכאן שיש חשיבות לחכמי ארץ ישראל.
