גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקע"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת נדרים
דף פא ע"א
דברי אגדה - בענין האזהרות ששלחו בני ארץ ישראל לבני בבל
איתא בגמרא (פא ע"א): "שלחו מתם, הזהרו בערבוביתא, הזהרו בחבורה, הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה", ופירש הר"ן: "הזהרו בערבוביתא - כלומר הזהרו בתכבוסת וברחיצה (כמבואר בגמרא לעיל מיניה, שאם הבגדים מזוהמים הרי זה מביא לידי שעמום ותמהון לב, וכשהגוף מזוהם, שאינו רוחצו תמיד, הרי זה מביאו לידי שחין ואבעבועות מכאיבות. עי"ש בר"ן); הזהרו בחבורה - ללמד תורה בחבורה שהתלמידים מחדדים זה את זה ואת הרב. הזהרו בבני עניים - להשתדל ללמדם תורה שמהן תצא תורה שאין להם עסק אחר, ועוד שדעתם שפלה עליהם". ויש להבין מה ענין שלשה דברים אלו כאחד, שעליהם שלחו בני ארץ ישראל להזהיר את בני בבל.
דבר נאה ומחודש כתב בזה רבינו ה'חתם סופר', וז"ל: "שלחו מתם 'הזהרו בערבוביתא', ואפילו הכי 'הזהרו בחבורה', אף על פי שעל ידי זה [שלומדים בחבורה] אי אפשר להזהר כל כך מ'ערבוביתא', שהרי בני החבורה 'בני עניים - שמהם תצא תורה', ואי אפשר בלי ערבוביתא, מכל מקום זכות התורה יגן, כדרבי יהושע בן לוי דהוה מיכריך בבעלי ראתן ועסיק בתורה, במסכת כתובות (עז:)".
ואילו הגאון היעב"ץ בהקדמה לסידורו 'עמודי שמים', כותב בזה, וז"ל: "ויש להבין, מאי שנא הני תלת הזהרו בערבוביתא, והזהרו בחבורה, והזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, דשלחו בני ארץ ישראל והזהירו לבני בבל. ויובן עם מה שאמרו בנדרים דף כ"ב ע"א על הפסוק (דברים כח, סה) 'ונתן לך ה' שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש, שלא נאמרו אותן קללות אלא בחו"ל, לא באר"י, לכן הזהירו בני אר"י מאחר שאינכם עולים לכאן, על כן 'הזהרו בערבוביתא דמתיא לידי שעמימותא', דלא נאמר אלא בגולה, משא"כ באר"י אינן צריכים ליזהר כל כך, כדאמר בנדרים שם 'אכתי לא עבר לן ירדנא'", והיינו, כי באר"י אין לחשוש לשעמום ותמהון לב שהוא בבחינת 'דאבון נפש', ורק לאנשי בבל יש להזהיר על כך.
וכותב עוד: "גם ידוע מה שאמרו (ברכות סג:) 'חרב אל הבדים' (ירמי' נ, לו) שעוסקין בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין, משא"כ באר"י שאין לחוש, משום ד'אוירא דארץ ישראל מחכים'". [חידוש גדול כתב כאן, שבאר"י אין משום 'חרב אל הבדים ונואלו', ורבים העירו על כך מדברי הראשונים בפירושם עמ"ס אבות (פ"ו מ"ג) לגבי אחד מהדברים שלמד דוד המלך מאחיתופל, שזה היה "לפי שמצאו אחיתופל לדוד, שהיה יושב ועוסק יחידי בתורה, אמר לו למה אתה עוסק בתורה יחידי, והלא כבר נאמר 'חרב על הבדים ונואלו'", והלא דוד המלך היה באר"י].
וממשיך לבאר: "והזהירום עוד על 'בני עניים', שיעלו משם לאר"י, שיעזרום במלבושים נאים, מאחר שילכו חוץ למקומם, ואמרי אינשי בלא מתא תותבאי, ויצטרכו לבגדים, ואם לא מצאה ידם מחמת עניותם, ימנעו מלעלות, לכן ביותר הוצרכו לזרז עליהם במקום שיש חסרון כיס, שמסתמא לא יחושו להם וישארו בבבל, לפיכך הזכירו שיזהרו בהם ויסייעום, כי מהם תצא תורה", ומסיים היעב"ץ על דבריו: "וזה כפתור ופרח".
בספר 'עין אליהו' (על העין יעקב) כתב: "הענין דשלחו דווקא אלו הג' דברים שיזהרו בבבל, היינו, משום שאמור בתענית (כט:) ד'גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם', והיינו, שהכיבוס של בבל לא היה טוב ככיבוס דאר"י, משום דמים שלהם לא היה יפה לכיבוס, ולכן הוצרכו לשלוח להזהיר בני בבל, שגם הם יזהרו בכיבוס בגדים, וכמו דאמרינן לעיל ד'ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא', ואף דכיבוס שלהם אינו טוב כל כך, מכל מקום יזהרו לכבס היטב היטב.
ומה דשלחו להם שיזהרו בחבורה, יבואר על פי דברי הש"ס דסנהדרין (כד.) 'ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם' (זכרי' יא, ז), אלו תלמידי חכמים שבאר"י, שמנעימין זה לזה בהלכה, 'ולאחד קראתי חובלים', אלו תלמידי חכמים שבבבל שחובלים זה לזה בהלכה, ואם כן הוי אמינא, כיון שחובלים טפי עדיף שירחקו מחבורה, ולכן שלחו דעם כל זה ילמדו בחבורה.
ומה דשלחו להם עוד שיזהרו בבני עניים, יבואר על פי הגמרא דמגילה (כח:) 'תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל, והיוצא משם דבני אר"י היו עניים יותר מבני בבל, ולכן שלחו להם דיזהרו בבני עניים, שבאר"י לא היו צריכים להזהיר על זה, דבוודאי יזהרו בזה בעצמם. ועוד נראה, דהנה בקדושין (כט:) פירשו שם התוס' בשם ר"ת ז"ל, דהא דאמר שם 'הא לן והא להו', משום דבני בבל היו עניים, ועי' בבבא קמא (קיז.) דאמר שם רבי יוחנן: 'דלכון אמרי דלהון הוא' (עי' סוכה מד.), והיינו, שהתורה הוא של בני בבל, ולכן שלחו להם דיזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, והכוונה הוא על בני בבל בכלל, שיזהרו בהם משום שמהם תצא התורה, וכמו שאמר רבי יוחנן דדילהון היא".
והנה אודות מעלתם של בני עניים שמהן תצא תורה, ובסיבת הדבר הבאנו את דברי הר"ן: "שאין להם עסק אחר, ועוד שדעתם שפלה עליהם", יש להוסיף בזה מעלה נוספת שכתבם הרחיד"א ב'פתח עינים' (כאן) אפשר לומר במה שאיתא בתנא דבי אליהו (רבה כא) נגזר על תלמידי חכמים שילמדו תורה מתוך צער מתוך דוחק וכו' [ז"ל התנד"א: "באותה שעה (-כשנשברו הלוחות) נגזרה גזרה על ישראל שילמדו תורה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטלטול ומתוך הטירוף ומתוך הדוחק ומתוך שאין להם מזונות, ובשכר אותו הצער עתיד הקב"ה לשלם שכרם לימות בן דוד כפול ומכופל"]... אם כן לזה דוקא מבני עניים הגדלים בצער ודוחק יש תקוה לצאת בניהם תלמידי חכמים, כי כך היא דרכה של תורה, אבל מבני עשירים רחוק שהם גדלים על מי מנוחות ובתפנוקים, והתורה לא אתדר בהו" (עי' קונ' 'תמכין דאורייתא' למהרצ"א מדינוב זצ"ל אות א).
