שלוחו של אדם כמותו
נדרים עב ע"ב
"האומר לאפוטרופוס כל נדרים שנודרת אשתי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הפר, והפר לה, יכול יהו מופרין? תלמוד לומר: אישה יקימנו ואישה יפרנו, דברי רבי יאשיה; אמר לו רבי יונתן: מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו! ואפילו רבי יאשיה לא קאמר - אלא משום דגזירת הכתוב הוא: אישה יקימנו ואישה יפרנו, אבל דכולי עלמא - שלוחו של אדם כמותו".
פירשה הגמרא שרבי יאשיה מודה שהדין: "שלוחו של אדם כמותו" נכון ככלל בכל מקום, אם לא שהתורה גילתה בפירוש אחרת.
ואמרו במסכת בבא מציעא דף צו ע"א:
"אמר ליה רבינא לרב אשי: האומר לשלוחו צא והשאל לי עם פרתי, מהו? בעליו ממש בעינא - וליכא, או דלמא: שלוחו של אדם כמותו, ואיכא?
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: ...שליח, פלוגתא דרבי יונתן ורבי יאשיה; דתניא: האומר לאפוטרופוס: כל נדרים שתהא אשתי נודרת מכאן עד שאבא ממקום פלוני - הפר לה, והפיר לה, יכול יהו מופרין - תלמוד לומר אישה יקימנו ואישה יפרנו, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו".
והקשה שם תוספות:
"שליח פלוגתא דרבי יונתן ורבי יאשיה דתניא כו' - וא"ת היכי מדמה שאילה בבעלים לנדרים דהא שום דרשא איכא לרבי יאשיה דלא הוי שליח כמותו דבעלמא לא פליגי. וי"ל דטעמא דרבי יאשיה התם משום דכתיב תרי זימני אישה – אישה יקימנו ואישה יפרנו, למעוטי שלוחו, והכי נמי כתיב בעליו תרי זימני. אי נמי משום דלשון בעליו ואישות משמע ליה הוא דוקא ולא שלוחו".
גם אחר דברי התוספות, נחוץ עדין להבין את טעם המחלוקת – היות שכלל הוא ששליחו של אדם כמותו, מה ראתה תורה לרבי יאשיה שישתנו שליחות בהפרה ושליחות בדין בעליו עמו דוקא, משאר ענינים.
בספר לקח טוב כלל א' דן אם דין שליחו של אדם כמותו משמעותו שגופו של השליח נחשב כגוף המשלח, או שרק שהמעשה אשר הוא עושה בשליחותו מתייחס למשלח.
אמנם סברה פשוטה היא שאילו גוף השליח היה נחשב כגוף המשלח ממש, ניתן היה לעשות על ידי שליח גם דברים שבגופו, כגון שהשליח יניח במקומו תפילין. וכדברי פירוש הרא"ש בסוגייתנו: "ושמיעת האפוטרופוס אינה כשמיעת הבעל, ואף על פי שעשאו שליח להפר, דבמידי דממילא לא שייך מנוי שליחות". וכמו שאמרו במסכת קידושין דף מג ע"א: "אומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב - שהוא חייב, ושולחיו פטור, שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב". רק דברים שצריכים להתבצע, והמשלח יוזם שיתבצעו, יכול הוא לגרום לביצועם בידי שליחו.
על פי זה מבואר הדמיון בין שני דינים אלו, וההבדל ביניהם לשאר דיני שליחות. אמנם עצם הדיבור שבהפרת הבעל הוא מעשה ואינו צריך להיות דוקא בגופו. אלא שהתורה תלתה את מעשה ההפרה שיבא דוקא יחד עם השמיעה – שהיא דבר שממילא, ובגופו.
וכמו כן "צא והשאל לי עם פרתי" – עצם המעשה יכול להעשות בידי אחר. אלא שהמעשה קשור למציאות שממילא – שיהיה גופו של בעל החפץ מושאל לשואל.
