|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא – שחליים
"ההוא נואף דעל לגבי דההיא אנתתא, אתא גברא, סליק נואף איתיב [בכלאי] בבא, הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא, בעא מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאינתתא, אמר ליה ההוא נואף: לא תיכול מנהון דטעמינון חויא; אמר רבא: אינתתיה שריא, אם איתיה דעבד איסורא, ניחא ליה דליכול ולימות, דכתיב כי נאפו ודם בידיהן" (נדרים, צא ע"ב).
פירוש: הַהוּא נוֹאֵף דְּעָל לְגַבֵּי דְּהַהִיא אִנְתְּתָא [נואף אחד שנכנס אצל אשה אחת], אֲתָא גַּבְרָא [בא האיש, הבעל], סְלֵיק [עלה] הנוֹאֵף אֵיתִיב [בְּכִלְאֵי] בָּבָא [וישב מאחורי הדלת]. הֲוָה מַחְתָּן תַּחְלֵי תַּמָּן וְטַעֲמִינוּן חִוְיָא [היו מונחים שחלים שם וטעם מהם נחש] והנואף ראה זאת, אבל הבעל לא ידע. בְּעָא מָרִי דְּבֵיתָא לְמֵיכַל מִן הָנְהוּ תַּחְלֵי בְּלָא דַּעְתָּא דְּאִינְתְּתָא [רצה בעל הבית לאכול מאותם שחלים בלי דעת האשה], אָמַר לֵיהּ [לו] הַהוּא [אותו] נוֹאֵף: לָא תֵּיכוּל מִנְּהוֹן דְּטַעֲמִינוּן חִוְיָא [אל תאכל מהם, שטעם מהם נחש]. אָמַר רָבָא: אִינְתְּתֵיהּ שָׁרְיָא [אשתו של בעל הבית מותרת], שכן, אִם אִיתֵיהּ דַּעֲבַד אִיסּוּרָא, נִיחָא לֵיהּ דְלֵיכוּל וְלֵימוּת [אם יש אמת שעשה הנואף איסור, נוח היה לו שיאכל הבעל וימות], שאנו אומרים שאם חטא בניאוף ודאי אינו חושש גם לאיסור שפיכות דמים. דִּכְתִיב [שנאמר]: "כִּי נָאֲפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן". ללמד שהנואפים אף מגיעים לידי רציחה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: שחליים תרבותיים שם באנגלית: Garden Cress שם מדעי: Lepidium sativum
לנושאים נוספים העוסקים בשחליים תרבותיים - הקש\י כאן.
תקציר: השחליים התרבותיים הם צמח ממשפחת המצליבים. השם שחליים נגזר מהפרי שצורתו מזכירה מראה של שחלה כפולה. השחליים התרבותיים נפוצים בארץ כצמח בר, פליט תרבות, בשטחים מופרעים בחבל הים תיכוני של ישראל ובעיקר במישור החוף. בימינו מגדלים את השחליים התרבותיים כגידול חקלאי בהיקף קטן, בעיקר לצריכת עליו הטריים והוא נמכר בדרך כלל בשווקים כאגודת עלים בדומה לפטרוזיליה. הוא נמכר גם באריזת נבטים מוכנים לאכילה. לעלים הצעירים טעם חריף בעל ארומה חרדלית בדומה למינים נוספים במשפחת המצליבים. העלים קטנים ובעלי מראה עדין המתאים גם לקישוט מאכלי דגים ובשר. הזרעים מכילים כ-58% שמן, ומשמשים להכנת ממרח חריף הדומה לחרדל. בימי קדם השחליים שימשו למזון, לתבלין ולרפואה. אבותינו ניצלו את העלים ואת הזרעים של השחליים, ולכן שניהם חייבים במעשר (מעשרות פ"ד מ"ה). בתוספתא מתוארת הכנת מטבל מהשחליים על ידי הוספת שמן או חומץ לזרעים הטחונים (שבת יד, י"ג). מהסיפור המובא בסוגייתנו ניתן להסיק שקיימת סכנת "גילוי" בשחליים. כלומר, סכנה שנחש יטעם מהמשקה הגלוי ויטיל בו את ארסו. מקור נוסף המעיד על כך שהשחליים הם משקה רצוי לנחשים נמצא בגמרא בשבת, שם קערת שחליים משמשת פיתיון לנחש (קי ע"א). במסכת עבודה זרה מובאת ברייתא בה נקבע שבשחליים אין סכנת "גילוי", עם זאת בני הגולה נהגו לאסור שחליים שנותרו מגולים. הגמרא מעירה על ברייתא זו שבכל מקרה מדובר בשחליים שלא מעורב בהם חומץ, אבל במקרה שבו מעורב חומץ הוא מרחיק את הנחשים והם אינם טועמים ממנו (ל ע"ב). כדי ליישב את הברייתא, התוספות שם מחלק בין המצב הרגיל, שבו נחשים אינם טועמים בדרך כלל מהשחליים, ולכן לפי הברייתא אין בהם סכנת "גילוי", לבין אירועים נדירים בהם קורה שנחש בכל אופן טעם מהמטבל, כמו שאירע בסיפור בסוגיה שלנו. בגלל מקרים נדירים אלה, חששו בני הגולה ונהגו בשחליים איסור.
מהסיפור המובא בסוגייתנו ניתן להסיק שקיימת סכנת "גילוי" בשחליים כלומר יש חשש שנחש יטעם מהמשקה הגלוי ויטיל בו את ארסו. מקור נוסף המעיד על כך שהשחליים הם משקה רצוי לנחשים נמצא בגמרא בשבת (קי ע"א): "האי איתתא דעייל בה חיויא, ליפסעה ולתבוה אתרתי חביתא, וליתי בישרא שמנה ולישדי אגומרי, וליתי אגנא דתחלי וחמרא ריחתנא, ולותבו התם וליטרוקינהו בהדי הדדי, ולינקוט צבתא בידה, דכי מירח ריחא נפיק ואתי. ולישקליה וליקלייה בנורא, דאי לא הדר עילוה"(1). מאידך גיסא במסכת עבודה זרה (ל ע"ב) מובאת ברייתא ממנה אנו לומדים שבשחליים אין סכנת "גילוי": "השחלים אין בהם משום גילוי, ובני גולה נהגו בהן איסור. ולא אמרן אלא דלית בהו חלא, אבל אית בהו חלא מיגרי בהו"(2) . בשאלה זו התקשה התוס' (שם):
התוס' מחלק בין מצב רגיל שבו נחשים אינם טועמים משחליים לבין אירוע חד פעמי שהתרחש בבית האשה הנואפת. תוס' העלה אפשרות נוספת ליישב את הסתירה בכך שהשחליים הם מאכל גריסים כאמור בגמרא בעבודה זרה (סז ע"א): "וכן כי אתא רב דימי כו'. וכך היו עושין בערבי שבתות בציפורי, וקוראין אותם שחליים". תוס' דוחה את הסבר זה משום שגריסים נקראים שחלים רק לאחר הוספת חומץ ואילו בגמרא בע"ז נאמר שאין גילוי בשחלים לפני נתינת החומץ ("ולא אמרן אלא דלית בהו חלא"). מתרוץ זה משתמע שתוס' הבינו שאין "גילוי" בשחלים עד נתינת חומץ ורק לאחר מכן קיימת סכנה משום שהנחשים מתגרים במשקה ("אבל אית בהו חלא מיגרי בהו") כלומר נמשכים לשתותו. רש"י הבין באופן הפוך ולדעתו דווקא שחליים ללא חומץ מסוכנים: "מיגרי בהו - החומץ מתגרה ונלחם בחכן של נחשים ואין שותין בו ממנו". על פי הבנה זו ניתן ליישב את הקושיה כהצעת תוס' בהו"א.
תמונה 3. נבטי שחליים צילם: Rainer Zenz
לעיון נוסף:באתר צמח השדה: "שחליים עדינים".
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות |
