עיקר מצות ביקור חולים
נדרים מ ע"א
"מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה, אמר לו: רבי, החייתני! יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים - כאילו שופך דמים.
כי אתא רב דימי אמר: כל המבקר את החולה - גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה - גורם לו שימות. מאי גרמא? אילימא כל המבקר את החולה - מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה - מבקש עליו רחמים שימות, שימות סלקא דעתך?! אלא, כל שאין מבקר חולה - אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות".
רק אחר אותו מעשה בתלמיד יצא רבי עקיבא ודרש, מכאן שפירוש דבריו שכל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים, היות ומצוי שיכול לסעדו להברותו ולהצילו.
ומכאן פירוש המילה ביקור חולים – מלשון ביקורת, כלשון הכתוב ביחזקאל: (לד, יא-יב) הִנְנִי אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים. כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי. שבא לבדוק אם זקוק החולה לדבר מה. וכך פירוש ענין ביקור בכל מקום.
וקשה,
א. גם לולא אותו מעשה בתלמידו, מדוע לא הזכיר כלל רבי עקיבא את החייאת החולה שבתפילה כמו שהזכיר רב דימי?
ב. וכן קשה להיפך, הכיצד חלק רב דימי שהיה אמורא על רבי עקיבא רבן של התנאים (מסכת סנהדרין דף פו ע"א), לומר טעם אחר?!
ג. מדוע כלל התקשתה הגמרא "מאי גרמא"? הלא זה עתה הוזכר המעשה ברבי עקיבא שהחיה בפועל ממש את תלמידו!
ד. כתב החכמת אדם (שער השמחה כלל קנא סעיף ג) "עיקר מצות ביקור חולים שיבקש עליו רחמים". והיינו לכאורה כמסקנת הסוגיה.
ומדוע חלק עליו בקיצור שולחן ערוך (סימן קצג סעיף ג) וכתב: "עיקר מצות ביקור חולים הוא, לעיין בצרכי החולה מה הוא צריך לעשות לו", ורק בהמשך כתב: "וגם שיתן דעתו עליו ויבקש רחמים עליו". וכך כתב גם ערוך השולחן (יורה דעה סימן שלה סעיף ג). וכדבריהם מפורש בלשון הרמב"ן: (ספר תורת האדם שער המיחוש; והובא בב"י יו"ד סימן שלה, א) "במסכת נדרים... ושמעינן מהכא דבקור חולים כדי שיכבדו וירבצו לפניו ויעשו לו הצרכים הצריכים לחליו וימצא נחת רוח עם חבריו, ועוד כדי שיכוין דעתו לרחמים ויבקש עליו כדתניא (מ"ק ה' א') וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים".
אלא שצריך לדקדק בהבדלים שבין הסוגיות.
גם רבי עקיבא וגם רב דימי הזכירו את המילה "כל". אבל רבי עקיבא הוסיף גם את המילה "כאילו". ואילו רב דימי הוסיף את המילה "גורם".
פירוש דברי רבי עקיבא שלא כל מי שאין מבקר חולים שופך דמים בפועל, שהרי יש חולים שאינם זקוקים לסיעוד נוסף. אבל יש חולים שאכן זקוקים להצלה, ומכאן שכל ביקור חולים יש בכוחו אפשרות להצלה. ולכן: "כל מי שאין מבקר חולים - כאילו שופך דמים".
וכך ממש אמרו במשנה במסכת סנהדרין דף לז ע"א: "לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". העולם כולו אמנם הושתת על אדם יחידי – על אדם הראשון, וכן על שת, וכן על נח. מכאן שבכל אדם קיימת האפשרות שיושתת ממנו עולם מלא, ולכן המאבדו כאילו איבד עולם מלא.
ואילו רב דימי בא רק להוסיף רובד נוסף על דברי רבי עקיבא, שגם בפעמים שאין אפשרות להחיות את החולה בידים ממש, עדין יכול כל מבקר ומבקר לסייע בתפילתו לחיותו. "כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה", ועל כך שאלה הגמרא במה יכול כל אחד להחיותו. החייאה בידים היא פיקוח נפש הדוחה את השבת, אך תפילה אינה דוחה את השבת שאינה אלא גרמא, וה' הוא המרפא.
ומטעם זה מותר גם להתפלל על החולה שימות ואין בזה שפיכות דמים, כמו שהביא הר"ן בסוגייתנו ראיה מאמתו של רבי. וכן מצינו באליהו (מלכים א' יט, ד) וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת ויֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי. וביונה (ד, ג) וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי. ובמשה (במדבר יא, יד-טו) לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי. וברבה בר נחמני (מסכת בבא מציעא דף פו ע"א) "אמר: תינח נפשיה דההוא גברא, ולא ימסר בידא דמלכותא". ובחוני המעגל (מסכת תענית דף כג ע"א) "בעי רחמי ומית". וכן אבא חלקיה בן בנו במסכת תענית דף כג ע"ב. ורבי מאיר במסכת ברכות דף י ע"א. ומר עוקבא ורבי אלעזר במסכת גיטין דף ז ע"א.
