האם השדה מופקרת בשמיטה? / הרב עקיבא כהנא

פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה

נדרים מב ע"א

במשנה (נדרים מב ע"א) נאמר שאדם שנדר הנאה מחברו בשנת השמיטה, אינו יכול להיכנס לשדהו ולקטוף פירות, אבל הוא בהחלט יכול לקחת מפירות ההפקר הנוטים לרשות הרבים.

הגמרא מתקשה בדברי המשנה מדוע מותר למודר לאכול רק מהפירות הנמצאים מחוץ לשדה, והלא לכל האנשים בכל השנים אסור לקטוף פירות מתוך השדה ובשנת השמיטה מותר לקטוף? הגמרא מיישבת ב' תירוצים: א. רק כאשר הפירות נמצאים בגבול השדה, אז אסור למודר להיכנס, כיון שהוא יכול לקטוף את הפירות מחוץ לשדה. ב. אסור למודר להיכנס בכל מקרה, כיון שיש חשש שישהה גם אחרי שהוא קטף פירות בתוך השדה, וכך נמצא שהוא נהנה מבעל השדה שלא לצורך קטיפת פירות.

הרא"ש בפירושו מביא ב' הסברים לדברי הגמרא: א. אמנם למודר הנאה אסור להיכנס לשדה כאשר ניתן לקטוף את הפירות מבחוץ, אך לאדם אחר שאינו מודר, מותר לקטוף מבפנים גם אם הוא יכול לקטוף מבחוץ. ב. לכל אדם אסור להיכנס לשדה כאשר הוא יכול לקטוף את הפירות מחוץ לשדה.

אבני מילואים (עב, ב) הקשה על גמרא זו, שהבינה באופן פשוט שבעל השדה אינו יכול להדיר אדם אחר מכיוון שהתורה הפקירה את השדה, ולכאורה יש כלל ש'קונמות מפקיעים מידי שעבוד' - כלומר, שנדר חזק יותר משעבוד שיש לאדם אחר על הנכס, ולכן אם אדם אוסר על חברו את הנכס בנדר השעבוד פוקע (בפועל הנושא יותר מורכב, כיון שחכמים התערבו וביטלו את הנדר, על מנת שלא להפקיע את שעבוד בעל החוב, דבר שעלול לגרום לאנשים לא להלוות גם כשיש דברים משועבדים) וכך ההלכה היא שמשכיר האוסר על השוכר את הנכס שלו הנדר חל, והוא יכול לאוסרו, ואם כן גם בשמיטה אמנם הנכס משועבד לקטיפת הפירות, אבל הוא עדיין שייך לבעלים שיכול לאסור בנדר על אדם אחר.

הרב ענזיל (תלמיד האבני מילואים) תירץ שבשביעית הכוח שהתורה נתנה לאנשים הרוצים ללקט חזק מכוח השוכר בנכס, כיון שהתורה קובעת 'כי לי הארץ'. הרי שבשמיטה התורה הפקיעה את בעלותו של בעל השדה מהשדה (לצורך לקיטת הפירות), והוא אינו יכול גם לאסור בנדר את האדם שבא ללקט.

בשיעור מספר 6 בנושא השמיטה הבאנו (מקורות 14-16) את הדיון שלעיל, וכן (מקורות 18-20) את המחלוקת בין החזון איש לרב ישראלי האם השדה מופקרת כשיש בה פירות הקדושים בקדושת השביעית גם בשנה השמינית, או שבשנה השמינית הפירות אמנם מופקרים אך השדה לא. שאלה זו למעשה תלויה בשאלה האם ההפקר שהפקירה התורה את השדה הוא חלק מהפקר הפירות, או חלק נוסף שבו התורה רוצה שהאדם בשמיטה ידע שהקרקע אינה שלו.

חשוב להדגיש שאין כל ספק שחצר פרטית של אדם שיש בה פירות אינה מופקרת לצורך לקיטת הפירות, ורק שדה שמוגדרת כמקום חקלאי מופקרת עבור הפירות (דרך אמונה שמיטה ביאור הלכה ז, ד), אם כי גם בחצר האדם חייב לתת אפשרות ללקט את הפירות שהם עצמם הפקר.

סיכום:
המשנה אוסרת על אדם שמודר הנאה מחברו להיכנס בשמיטה לשדה על מנת לאסוף את הפירות ויש לכך ב' הסברים בגמרא:
א. מדובר בפירות היוצאים מחוץ לשדה שאין צורך להיכנס על מנת ללקטם.
ב. תמיד אסור להיכנס מחשש שישהה אחר לקיטת הפירות. מכאן דנו האחרונים בהגדרת הפקעת בעלותו של האדם על שדהו בשמיטה.