הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
דינא דמלכותא
נדרים כח ע"א
המשנה, במסגרת המושג 'נדרי אונסין', אומרת כך:
1. משנה מסכת נדרים פרק ג משנה ד
נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אף על פי שאינה תרומה שהן של בית המלך אף על פי שאינן של בית המלך
המשנה יוצאת מנקודת הנחה שאין זה צודק שהמוכסין יקחו את החפצים של האדם, וכל החידוש הוא שמותר אפילו לנדור שזה תרומה למרות שאין זה נכון. כנגד זה שואלת הגמרא שהרי אם המוכס בא מכח השלטון, אסור לרמות אותו, כי זה באמת שייך לו:
2. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כח עמוד א
והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא! אמר רב חיננא א"ר כהנא אמר שמואל: במוכס שאין לו קצבה. דבי ר' ינאי אמר: במוכס העומד מאליו.
שמואל אמר את הדברים בהקשר אחר, ומתברר שאין זה פשוט כל-כך. המשנה במסכת גיטין אומרת כך:
3. משנה מסכת גיטין פרק א משנה ה
כל השטרות העולים בערכאות של גוים אף על פי שחותמיהם גוים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ר' שמעון אומר אף אלו כשרין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט:
מכח מה יש תוקף לשטרות שהעדים החתומים עליהם הם גויים? מסבירה הגמרא:
4. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף י עמוד ב
קא פסיק ותני, לא שנא מכר לא שנא מתנה; בשלמא מכר, מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו, לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא, אלא מתנה במאי קא קני? לאו בהאי שטרא, והאי שטרא חספא בעלמא הוא! אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. ואי בעית אימא, תני: חוץ מכגיטי נשים.
שתי דעות יש, אם כן, להסבר העניין ששטרות החתומים ע"י גויים יש להם תוקף: מכח גזירת המלכות, ו'דינא דמלכותא דינא', או מכח העובדה שהצדדים הסכימו לכך לפני כן, ומסתבר שאף עשו פעולת קניין לפני כן. כלומר שהשטר הוא רק ראיה לקיום הפעולה, אבל אינו יוצר שום דבר. נפקא מינה בין שני ההסברים הוא בשטרות שהמלכות נותנת להם תוקף, אבל הם יוצרים את הפעולה ולא רק מעידים על משהו. הרמב"ם פוסק כך:
5. רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה א
שטר שכתוב בכל לשון ובכל כתב אם היה עשוי כתיקון שטרי ישראל שאינן יכולין להזדייף ולא להוסיף ולא לגרוע והיו עדיו ישראל ויודעין לקרותו הרי הוא כשר וגובין בו מן המשועבדין, אבל כל השטרות שחותמיהן עכו"ם הרי אלו פסולין חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו בשטר לפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או מעות החוב, והוא שיהיו עשויין בערכאות שלהם, אבל במקום קבוץ פליליהן בלא קיום השופט שלהם לא יועילו כלום, וכן צריכין עדי ישראל שיעידו על אלו העכו"ם שהן עדי שטר ועל זה השופט שלהן שקיים עדותן שאינן ידועין בקבלנות שוחד, ואם חסרו שטרי העכו"ם דבר מכל אלו הרי הן כחרס, וכן שטרי חוב והודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהן אע"פ שיש בהן כל הדברים שמנינו הרי הן כחרסים.
מוכח, לכאורה, שהרמב"ם אינו פוסק ש'דינא דמלכותא דינא', והסיבה היחידה שהשטרות האלה הם כשרים היא בגלל שזה מהווה ראיה על פעולת קניין שהיתה בין הצדדים. אבל מנגד פסק הרמב"ם גם ש'דינא דמלכותא דינא':
6. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יא
במה דברים אמורים שהמוכס כליסטיס? בזמן שהמוכס גוי או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה ומניח מה שירצה, אבל מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל.
כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין שני פסקי הרמב"ם? מסביר הריב"ש את הדברים כך:
7. שו"ת הריב"ש (ר' יצחק בר ששת, המאה ה-14, ספרד ואלג'יר) סימן רג
...ודעת הרמב"ם ז"ל, כי הלשון האחרון חולק עם שמואל. דלשמואל, אפילו שטרי מתנה כשרים משום דינא דמלכותא דינא; וללשון האחרון, שטרי מתנה, שאין שם כסף שיגמור הקנין, אלא השטר עצמו גומר הקנין, הרי הוא כגיטי נשים, וצריך שטר כשר בחתימת עדי ישראל. ופסק הרב ז"ל, כלשון האחרון, ודלא כשמואל. וז"ל (בפרק כ"ז מהלכות מלוה ולוה): וכן שטרי הודאות, ומתנות, ופשרות, ומחילות, שהן בעדים שלהן, אע"פ שיש בהן כל הדברים שמנינו, הרי הן כחרס; עד כאן. ואע"ג, דקיי"ל בכוליה תלמודא: דינא דלמכותא דינא, וגם הרב ז"ל כתב כן (בפ"ה מהלכות גזלה ואבידה); דעת הרב ז"ל לומר: שזהו במה שהוא תועלת למלך, בענייני המסים שלו, ומה שהוא מחוקיו, אבל בדברים שבין אדם לחבירו, אין לומר דינא דמלכותא דינא. וזהו כוונת הלשון האחרון.
אבל דעת הרמב"ן ז"ל, והרשב"א ז"ל, וכל האחרונים, שאין לשון האחרון חולק כלל עם שמואל, שהכשיר שטרי מתנה מטעם דינא דמלכותא, אלא דשמואל מפרש מתני', בדאיכא הורמנא דמלכא. משום הכי, כשרים משום דינא דמלכותא, ואפילו שטרי מתנה, והאי איבעית אימא, אתי לאוקמי מתניתין אפילו בדליכא הורמנותא דמלכא; ותני: חוץ מכגיטי נשים. אבל לכ"ע, היכא דאיכא הורמנותא דמלכא, כגון ערכאות שלנו, שהם מצד המלכות, כשרים, אפילו בשטרי מתנה, מטעם דינא דמלכות'
לפי דברי הרמב"ם, אם כן, יש לחלק בין דברים שנועדו לצורך המלך או המלכות -שאז דינא דמלכותא דינא, לבין דברים שהם בין אזרחים, שאז אין אומרים זאת. הסתייגות נוספת לכלל של דינא דמלכותא דינא נמצא אצל רבו של הריב"ש, הר"ן, בסוגייתנו:
8. ר"ן (המאה ה-14, ספרד) מסכת נדרים דף כח עמוד א
וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה. וכי אמרינן דינא דמלכותא דינא, הני מילי לענין שאם קנה אחד מכס זה חייבים ליתן לו את המכס וכן נמי אם לא קנה אותו אלא שהוא ממונה לגבות את המכס שאינו רשאי ישראל חבירו לישבע שהן תרומה דליכא אונסא כיון דדינא דמלכותא דינא.
הסתייגות נוספת לכלל ש'דינא דמלכותא דינא' מביא הרשב"א, והוא אומר שדברים אלו אמורים רק בדינים של המלכות, אבל זה לא מצדיק ללכת ולדון בערכאות בכל נושאי המשפטים, שהרי אם כן ביטלת את כל נושא דיני התורה. זהו יסוד החילוק שראינו בדברי הרמב"ם בין דברים שבהם אומרים 'דינא דמלכותא דינא', כגון בענייני הלאמת רכוש, לבין דברים שבהם לא אומרים כן, כגון שטרות שבין אנשים:
9. שו"ת הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) חלק ג סימן קט
ולענין דינא דמלכותא דינא שאמרת, בודאי לא אמרו אלא במאי דאיכא הרמנא דמלכא, ובדברים שהם מדיני המלכות, דדינא דמלכותא אמרו, דינא דמלכא לא אמרו. אלא כמו שאנו יש לנו משפטי מלוכה, כמו שאמר להם שמואל לישראל, דמלך מותר בו, כך בשאר האומות, דינין ידועים יש למלכים, ובהם אמרו: דדיניהם דין; אבל דינין שדנין בערכאות, אין אלו ממשפטי המלוכה, אלא הערכאות דנין לעצמן, כמו שימצאו בספרי הדיינין; שאם אין אתה אומר כן, בטלת חס ושלום דיני ישראל, וכבר בא לידי ואמרתי כן.
שאלה זו אכן באה לידי ביטוי בשו"ת הרשב"א באופן מעשי:
10. שו"ת הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) חלק ב סימן קלד
כתבת: לבאר לך דעתי בישראלים שיש להם שכונה, ויש בסוף השכונה פתח דלתים ובריח. ומבוי נמשך מהשכונה ואילך, סמוך לפתח. וישראלים דרים שם במבוי מזה ומזה, כעשר בעלי בתים. ומפני שראש המבוי פתוח לשכונת הנכרים, הסכימו הקהל והחרימו להעמיד להם דלתות בחצי אותו מבוי. ויש להם חותם מן המלך על זה. וקצת מאותן שחוץ למבוי כשסיימו לעשות שם הפתח, לא היו שם בשעת החרם. ובאו עכשיו, ועכבו ביד הקהל מפני שיש בתוך השכונה בית הכנסת לדרום, ומקוה טהרה לנשים. ופעמים שיצטרך אחד מהם ליכנס, ולא יוכל. היוכלו לעכב על ידם, אם לא?
תשובה: דעתי נוטה בו: מדין הגמ' יכולים הם לעכב. דהוה ליה כאחד מבני מבוי שבא לסתום כנגד פתחו. דלכולי עלמא: בני מבוי הפנימית מעכבים על ידו. שהרי בני מבוי זה יש להם בתוך השכונה בית הכנסת ומקוה טהרה. ואף על פי שיש להם לבני השכונה דלתים ובריח מכבר בסוף השכונה, מכל מקום, הרי אלו גורמים להם טרחה יתירה. שאינו דומה עכוב פתח אחד, לעכוב שני פתחים. ואפילו באו הצבור לסתו' אותו פתח שבסוף השכונה, ולבנות באמצע המבוי, יכולין בני המבוי לעכב על ידם. מפני שכבר החזיקו בכל המבוי ללכת בכלו, כל זמן שירצו. והרי זה מצר שהחזיקו בו רבי', ואסור לקלקלו...
ומכל מקום, זהו שורת הדין. ואי נמי: בארץ ישראל, דלא אמרינן בה: דינא דמלכותא דינא, כדעת קצת רבותינו הצרפתים ז"ל. לפי שארץ ישראל ירושה היא לנו מאבותינו, להדיוט כמלך.
אבל עכשו שיש למלכי האומות בנו מלוכה, ומה גם שהשוקים והרחובות הם למלכים, והם יכולים לסגור ולבנות ברחובות עיר, וכן אנו רואים אותם נוהגין כן, אם נתן המלך לאלו להעמיד להם דלתות, עושים. דדינא דמלכותא דינא. ואפשר עוד: כי גם למלכי ישראל רשות בכענין זה לפי שזה משמירת עמו. כדי שלא יוזקו הישראלים, דהא דרים פריצים בין השכנים. ויהיה בזה נזק המלך והרי זה בכלל מה שאמרו במשנתינו: ופורץ לעשות לו דרך. וכל האמור בפרשה, מלך מותר בו. א"כ, מה שצוה המלך לעשות פתח ודלתים באמצע השכונה לשמירת העם, הרשות בידו. נמצא: דין מלכי ישראל שוה לדין האומות בדבר זה. וזה ראיה כי זה דינא דמלכותא, ולא גזלה דמלכותא, ושפיר דמי.
השולחן ערוך אכן פסק את הדין של 'דינא דמלכותא דינא', בהסתייגויות השונות שהזכרנו, והרמ"א מרחיב את העניין הזה גם לדברים שאינם חלק מדיני המלכות אלא יחסים שבין אדם לחברו:
11. שולחן ערוך חושן משפט סימן שסט סעיפים ב - יא
אסור ליהנות בדבר הגזול, ואפילו לאחר יאוש, והוא שידע בודאי שדבר זה הוא הגזילה עצמה. כיצד? ידע שבהמה זו גזולה, אסור לרכוב עליה או לחרוש בה; גזל בית או שדה, אסור לעבור בתוכה או ליכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואם דר בה חייב להעלות שכר לבעלים אם היתה עשויה לשכר; גזל דקלים ועשה מהם גשר, אסור לעבור עליו, וכן כל כיוצא בזה. (מיהו אם מסרו לרבים, מותר ליהנות ממנו, דהא הוי יאוש עם שינוי רשות). אבל מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהם גשר, מותר לעבור עליו, אפילו שצוה המלך לעבדיו לכרות מכל אחד ואחד דבר ידוע, והלכו הם וכרתו הכל מאחד, מותר. וכן אם הרס בתים ועשה דרך או חומה, מותר ליהנות בה, וכן כל כיוצא בזה, שדין המלך דין; והוא שיהא מטבעו יוצא באותם הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתם שהוא אדוניהם והם לו עבדים, שאם לא כן הרי הוא כגזלן בעל זרוע.
...בד"א שהמוכס כלסטים, בזמן שהמוכס עובד כוכבים, או מוכס העומד מאליו, או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה. אבל מוכס שפסקו המלך ליטול דבר קצוב, (ואפילו צוה שישראל יתן יותר מעובד כוכבים, מכל מקום מקרי דבר קצוב לכל איש), והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך, ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך, אינו בחזקת גזלן, משום דדינא דמלכותא דינא. ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה, עובר על לא תגזול, מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עכו"ם. וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך, המבריח עצמו הרי זה גוזל ישראל שקנאו. (וי"א דאפילו ידוע דהישראל לוקח יותר מן הקצבה, מ"מ אסור להבריח ממנו דבר הקצוב, דהוי כגוזל מן הגזלן, דאסור). אבל אם קנאו עובד כוכבים, מותר, משום דהוי כהפקעת הלואתו דשרי במקום דליכא חלול השם. הגה: וי"א דאפילו המוכס ישראל, אם לא קנאו לעצמו רק גובה למלך עו"ג, אע"ג דאסור להבריח מכח דינא דמלכותא, מ"מ אם אדם מבריח אין למוכס לכוף אותו ליתן, דהוי כהפקעת הלוואתו דשרי. מיהו אם יש בזה משום יראת המלך, ודאי יכול לכוף אותו.
...וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצירו, אינו גזל, ומותר ליהנות בה; והלוקחה מהמלך הרי היא שלו, ואין הבעלים מוציאין אותה מידו. אבל מלך שלקח שדה או חצר של אחד מבני המדינה שלא בדינים שחקק, הרי זה גזלן, והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו. כללו של דבר, כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו, אינו גזל; וכל שיקח מאיש זה בלבד, שלא כדת הידוע לכל, אלא חמס את זה, הרי זה גזל. הגה: ואם המלך חקק לבעל אומנות אחד, כגון שחקק למלוה בריבית איזה דבר, י"א דלא אמרינן ביה דינא דמלכותא דינא, הואיל ואינו חקוק לכל. י"א דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלוים בקרקע, כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה, אבל בשאר דברים, לא. ויש חולקין וסבירא להו דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא, ולכן המלוה על המשכון יכול למכרו אחר שנה, הואיל וכן דינא דמלכותא; וכן הוא עיקר.
...וכן מלך שגזר שכל מי שיתן מס הקצוב על האיש ישתעבד בזה שלא נתן, ובא ישראל ונתן המס שעל ישראל זה העני, הרי זה עובד בו יותר מדאי, שדין המלך דין, אבל אינו עובד בו כעבד. הגה: ישראל שהיה חייב לעובד כוכבים, והעובד כוכבים מכר השטר לישראל, אעפ"י שאסור לדון עם ישראל חבירו בפני עובד כוכבים, ואע"פ שבא מכח עובד כוכבים, מכל מקום דייני ישראל יפסקו לישראל זה מה שהיה העובד כוכבים מרויח לפני דייני עובד כוכבים, הואיל וישראל זה בא מכחו הרי הוא כמוהו בכל מה שהיה יכול לזכות לפני דייני עובדי כוכבים שהוא דינא דמלכותא (תשובת הרא"ש כלל י"ח סי' א' וכנ"ל ס"ס כ"ו). הנושא אשה במקום שדנין בדיני עובדי כוכבים, ומתה אשתו, לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר: כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא ונדון הדבר בדיני עובדי כוכבים דאם מתה יורשה בעלה או כדומה לזה, וליכא בזה משום דינא דמלכותא (ב"י בסימן כ"ו בשם תשובת הרשב"א), דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל (מהרי"ק שורש קפ"ח /קפ"ז/).
12. שולחן ערוך חושן משפט סימן סח סעיף א
שטר שכתוב בכל לשון ובכל כתב, אם היה עשוי כתקון שטרי ישראל שאינם יכולים להזדייף ולא להוסיף ולא לגרוע, והיו עדיו ישראל ויודעין לקרותו, הרי הוא כשר וגובה בו מהמשועבדים. אבל כל השטרות שחותמים עובדי כוכבים, פסולים, חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב; והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו בשטר: לפנינו מנה פלוני לפלוני כל וכך דמי המכר או מעות החוב, והוא שיהיו עשויים בערכאות שלהם, אבל במקום קיבוץ פליליהם, בלא קיום השופט שלהם, לא יועילו כלום. (ואפילו דנו כבר הערכאות ע"פ אותו השטר והחזיקו הקונה במקחו, אינו כלום). וכן צריכים עידי ישראל שיעידו על אלו עובדי כוכבים שהם עידי השטר, ועל זה השופט שלהם שקיים עדותן, שאינם ידועים בקבלת שוחד, ואז גובים מבני חורין. ואם חסרו שטרי עובדי כוכבים דבר מכל אלו, הרי הם כחרס. הגה: וספר שכותבין בו הערכאות, הוי כשטר שלהם. ויש אומרים דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא, וכיון שנעשה בפניהם גובין אפילו ממשעבדי, אפילו בלא עידי מסירה ישראל, ואפילו אין השופט חתום לקיים העדים, אלא כל שנעשה בפני הערכאות לא מרעי נפשייהו לשקורי. ואפילו נפק עלייהו קלא דמקבלי שוחדא להטות משפט, מכל מקום לעדות שקר לא מרעי נפשייהו. ואין צריך שיהא כתוב בו שראו נתינת המעות, אלא שאנו סומכין שראו בודאי. ואין חילוק בין חתום עליו עד אחד עובד כוכבים או שנים, כל שנעשה לפני השופט. אבל אם כתב סופר הממונה מפי השופט, שלא בפני השופט, אינו כלום. מיהו במקום שיש דינא דמלכותא להכשיר שטר שנעשה ע"י סופר המלך, כשר. אבל שטרי מתנות, כגון: שדי נתונה לך, שעיקר הקנין נעשה על ידי השטר, ועובדי כוכבים חתומים בו, וכן שטרי הודאות שפלוני הודה לפלוני שהוא חייב לו, ופשרות שהם בעדים שלהם (או שטרי מחילות), אף על פי שיש בהם כל הדברים שמנינו, (ונמסרו לפני עידי ישראל) (טור), הרי הם כחרס. הגה: וי"א דשטרי הודאות כשטרי הלוואות (ב"י בשם הרשב"א והר"ן בפ"ק דגיטין). וכן שטרי מחילות כשרים בערכאות (ריב"ש סימן קמ"ב). וכן מתנה הנקנית בקנין או בחזקה (ב"י), רק שהודה בערכאות, דכל השטר אינו אלא ראייה בעלמא, כשר מה שנעשה לפניהם (ר"ן פ"ק דגיטין). ולכן שכיב מרע שעשה צוואה לפני ערכאות של עו"ג, קיים כל מה שצוה (ריב"ש סימן נ"א), וכמו שיתבאר לקמן סימן רנ"ג סעיף ל"ב. ובכל מקום שמשפט המלך לכתוב כל הדברים בערכאות, כל השטרות העשויין לפניהם, כשרים, אפילו שטרי מתנות, מכח דינא דמלכותא (הרא"ש פ"ק דגיטין וטור). וכל שכן במקום שכבר נהגו להכשירם, כשרים (ריב"ש סימן תצ"ג, ותע"ח ובה"ת וב"י בשם רשב"א והמגיד פכ"ז מה' מלוה). ועיין לקמן סימן שס"ט בדין דינא דמלכותא, וכל שטר שמכשירין משום דינא דמלכותא, אם לא נכתב כהוגן לפי דיניהם, אע"פ שנכתב כהוגן לפי דינינו, פסול, דלא נכשיר יותר מהם (ריב"ש סימן נ"א). וכן להפך, אם פסול לפי דינינו וכשר לפי דיניהם (מהרי"ק שורש קפ"ח /קפ"ז/). ויש חולקין בזה (תשובת הרא"ש כלל י"ח).
