אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"מלבנות של פתחים"
מכר את ביתו ולאחר מכן מבקש לקבל חזרה את מזוזות הפתחים
לפני כחצי יובל שנים רכש יהודי נכבד מתושבי העיר בני ברק דירה למגוריו. בדירה היו מזוזות אותן השאיר בעליה הקודם. אלא שאותן מזוזות היו כתובות בכתב שעל פי דעת האר"י הקדוש, וקונה הדירה נהג מנהג אשכנז ועל כן עמד להחליפן למזוזות הכתובות בכתב 'בית יוסף'. מששמע זאת מוכר הדירה, תבע מהקונה שישיב לו את המזוזות אותן הוא מסיר, או שלחילופין יתן לו את דמיהן. ברם בשעת המכירה וכן בחוזה שנערך לא הוזכר שום תנאי לגבי המזוזות, ולכך עמד רוכש הדירה ושיגר את הנידון ניו-יורקה אל הגאון רבי מנשה (הקטן) קליין שליט"א (שו"ת "משנה הלכות" טז, צח).
למעשה אין זו שאלה חדשה, וכבר עסק בה לפני כמאתיים שנה הגאון רבי שמואל סג"ל לנדא בנו של ה"נודע ביהודה", שאף שימש בעצמו כראב"ד פראג (שו"ת "שיבת ציון" סימן קי), לפניו באה שאלה כזו, לגבי מוכר שרצה ליטול את המזוזות מהבית, ולעומתו טען הלוקח שהיה מחשובי קהילתו שהן נמכרו לו יחד עם הבית. ורבי שמואל מציין לפסק הרמ"א ("חושן משפט" ריד, יא), 'המוכר את הבית סתם, ולא כתב "עם כל מה שבתוכו", לא מכר לו אלא כל מה שמחובר בטיט. אבל מה שמחובר ביתידות לא מקרי חיבור'. וכלומר שמה שאינו מחובר בטיט, הרי הוא נשאר של המוכר אף לאחר מכירת הבית. מקור דין זה בסוגייתנו, לגבי 'מלבנות של פתחים' – שזהו תיקון העשוי מאבנים סביב הפתח לנוי ולחיזוק, והסתפק רבי אלעזר אם הם נמכרים יחד עם הבית, או שעל הקונה ליתנם למוכר. והגמרא מבארת שהיכן שאותן מלבנות מחוברות לבנין בטיט – ודאי שהן של הקונה, וספיקו של רבי אלעזר באופן שמחוברות ביתידות או מסמרים. הגמרא אינה פושטת ספק זה, אלא מסתלקת ב'תיקו'. הכלל הוא שבמקום שהאיבעיא עולה בתיקו, הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון שבמקרה זה המוכר הוא הנתבע (כיון שהוא המוחזק מכח היותו הבעלים הקודם – 'מרא קמא'), הרי לכאורה יש לפסוק שעל הקונה שהוא המוציא להביא ראיה שבמכירת הבית אכן נמכרו לו גם המזוזות.
אך למעשה מסביר רבי שמואל לנדא, שיש לחלק בין המזוזות שבדלתות הבית, לבין חפצים אחרים הקבועים בבית, שכן כלל זה שהמוכר נחשב כמוחזק לגבי כל החפצים שבבית, נכון רק לגבי חפצים וכלים שהמוכר יכול לקחת יחד איתו, שאז אם יש כאן ספק הרי אנו אומרים שהמוכר נחשב כמוחזק ועל הלוקח להביא ראיה שאותם כלים נכללו אף הם במכירת הבית. אבל במזוזות שבין כך אינו יכול ליטול מהבית, וכפי שנפסק בשולחן ערוך ("יורה דעה" רצה, ב), הנה אף שהמוכר יכול לתבוע מהקונה את דמי המזוזות ובאופן זה על הקונה ליתנם לו, מכל מקום כיון שאין לו למוכר אלא תביעת דמים – שעל קונה הדירה לשלם לו עבור המזוזות, הרי נמצא שהקונה הוא המוחזק בנשוא התביעה שזהו ממונו, ועל המוכר להביא ראיה שהמזוזות לא נכללו בגוף הדירה.
עוד ראיה לכך שהמזוזות הן אכן של הקונה – מביא ה"משנה הלכות" מעצם הנידון בסוגייתנו, בו מוכח שדברים שנעשו לחיזוק וצריכים להם כל שעה, הרי הם מכורים בכלל השדה והבית ונמכרים עימה. וכיון שכן במזוזה – שהבית אינו יכול לעמוד בלעדיה הן מפני ההיזק שיכול להיגרם לו כשתינטל ממנו שמירתה, והן משום שמחויב במזוזה, הרי זה דומה לקונה שדה שנקנים לו יחד עימה האבנים שמניחים על העומרים שלא יתפזרו על ידי הרוח, שכן בלי מזוזה אין בבית תשמיש בית כלל. ומה גם שבודאי כשמוכר בית מוכר כל מה שצריך לתשמישו, וכיון שתמיד צריך מזוזה בבית לשמירה מהמזיקים, ודאי שנחשבת כדבר שתשמישו קבוע בבית, ונמכר יחד עימו.
והגר"מ מסיים, שכל הדברים הללו לא נכתבו אלא להתלמד, אבל לגופה של שאלה כיון שבשעת המכירה המוכר לא אמר ולא התנה כלום לגבי המזוזות, שלא ביקש אותן או תשלום עבורן, ורק לאחר ששמע שבדעת הקונה להחליפן, מבקש אותן או תשלום עבורן – אין בכך כלום, שפשוט שבשעת המכירה מחל לו עליהן.
