גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקס"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת נדרים
דף טז ע"א

למה נדרים חלין על המצוות - ולא תדחה מצות עשה את הל"ת דנדרים?

חומר בנדרים מבשבועות כיצד, אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות (טז ע"א).

בדין זה שנדרים חלים על דבר מצוה, ונאסר על האדם לקיים המצוה שנדר עליה, הקשה הרשב"א בסוגיין (טז: ד"ה הא): "ואם תאמר ליתי עשה דסוכה ולידחי לא תעשה דלא יחל דברו. ויש לומר דנדרים עשה ולא תעשה הם, עשה - 'ככל היוצא מפיו יעשה', לא תעשה - 'לא יחל דברו'", וכן איתא גם בספר החינוך (מצוה ל): "ואם תשאל, מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצוה עליו לאכלו - איך לא יאכלנו, שהרי אותו דבר מצוה הוא עליו בעשה, ויבא עשה וידחה לא תעשה דלא יחל, כי כן יאמרו חכמים בכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה. תשובתך, שהנדר עשה ולאו יש בו, לאו ד'לא יחל' ועשה ד'כל היצא מפיו יעשה'.

האחרונים הביאו בזה הא דהעיר ה'משנה למלך' בהגהותיו על ה'פרשת דרכים' (בדרך מצותיך דף ע:) דהנה נדרים הוא עשה דאיתיה בשאלה - שיכול לשאול לחכם להתיר לו, ובכגון דא מצינו שעשה דוחה ל"ת ועשה, כגון מצורע שהוא נזיר, מבואר בגמרא (יבמות ה.) ילפינן מקרא שמגלח את שערותיו כשנטהר מצרעתו, והגם שנזיר עשה ול"ת הוא, ואין ללמוד מכך שעשה דוחה ל"ת ועשה, דשאני נזיר "שכן ישנו בשאלה", ואם כן למה לא ידחה העשה של מצה או סוכה את הל"ת ועשה דנדרים דאיתיה בשאלה.

ואמנם, הרשב"א בעצמו כבר נשאל הערה זו - בתשובותיו (ח"ג סי' שמג, ציינו רעק"א במשנתנו ובהערותיו על שעה"מ הל' נדרים פ"ג ה"ו) - והשיב, שדברי הגמרא הנז' בענין עשה ול"ת דנזיר אינם אלא דיחויא בעלמא, ולעולם גם כשישנם בשאלה אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ועיקר הטעם שעשה דמצורע דוחה איסור גילוח נזיר הוא, משום חשיבות עשה דמצורע, כמו שמבואר במס' חולין (קמא.) שעשה דמצורע חמורה משאר כל מ"ע משום שלום בית, ו"גדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים", ואין ללמוד מזה לשאר מ"ע שידחו מ"ע ול"ת שישנם בשאלה (עי' תוס' ב"מ ל. ד"ה הא).

על עצם הקושיא שיבא העשה וידחה ל"ת דנדרים מתרץ ה'נמוקי יוסף' (בסוגייתנו): "הנדרים חלין על דבר מצוה, דנדרים איסור חפצא הם, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו, שלא אמרה תורה לעשות המצוה באיסורי הנאה, ולפיכך ליכא למימר בהא דליתי עשה דמצוה ולידחי ל"ת דנדרים, וכ"ש דנדרים עשה ול"ת הוא". מבואר בדבריו שני נימוקים א. כדברי הרשב"א והחינוך משום דנדרים עשה ול"ת הם; ב. משום דנדרים איסור חפצא הם, ול"ת שהוא איסור חפצא אינו נדחית מפני עשה.

והנה, נימוק זה, דעשה אינו דוחה ל"ת שהוא איסור חפצא, דבר חידוש הוא, כי הכלל דעשה דוחה ל"ת מצינו כלפי הרבה איסורי תורה, באיסורי אכילה (זבחים צז.) ובאיסורי ביאה (יבמות ד: ועוד), ובאיסורי תורה מצינו מחלוקת הראשונים אם הם בגדר איסור גברא (הריטב"א כתב כן בכמה מקומות במכילתין יג: ד"ה והא דתנן וד"ה חולין; בקידושין נד. ד"ה דאמרינן ובשבועות כ: ד"ה מאי), או בגדר איסור חפצא (ראה שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרטו; מאירי במכילתין יז.; גליון רעק"א יו"ד סי' רטו, ואמ"ל), ולפי דברי הנמוק"י שאין עשה דוחה ל"ת שהוא איסור חפצא לא נמצא שום ל"ת שידחה מפני עשה - לדעת אלו הראשונים שכל איסורי תורה איסורי חפצא הם, ועל כרחך צריך לומר שהנמוק"י סובר שכל איסורי תורה איסורי גברא הם, ולכן עשה דוחה כל האיסורים, ורק האיסור של נדרים איסור חפצא הוא ולא אמרינן בו עשה דוחה ל"ת. ואילו הראשונים שסוברים שגם שאר איסורי תורה איסורי חפצא הם חולקים על הנמוק"י ביסוד זה, וסוברים שגם ל"ת שהוא איסור גברא נדחית מפני עשה (עי' קהלות יעקב סי' טו שהאריך בזה).

כתבו האחרונים (שעה"מ שם; נוב"י תנינא יו"ד סי' נג; שאגת אריה סי' סא) שמשמע מדברי כמה ראשונים (רא"ש ד"ה אמר אביי; ר"ן ורשב"א בד"ה הא דאמר), שדבר זה שנדרים חלים על דבר מצוה ילפינן ליה מן הפסוק, וכמבואר בסוגייתנו: "אמר רב גידל אמר שמואל מנין שאין נשבעין לעבור על המצות, ת"ל 'לא יחל דברו' - דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים, מאי שנא נדר - דכתיב 'איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו', שבועה נמי הא כתיב 'או השבע שבועה לה' לא יחל דברו'... אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה", ומבארים הראשונים: "סברא היא דלה' לא קאי אשבועה אלא אכי ידור נדר, משום דנדר - בדין הוא שיחול על דבר מצוה לפי שהוא אוסר על עצמו הנאת סוכה, שלשון נדר כך הוא ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו, אבל לשון שבועה היינו שלא אשב בסוכה - ולא כל הימנו להפקיע עצמו ממצות סוכה שהוא מצווה בה", הרי שלמדים דבר זה מפסוק, ואם כן מה מקום להקשות יבא עשה וידחה ל"ת דבל יחל, הלא גזירת הכתוב היא מדכתיב לה'.

וכתבו האחרונים (שעה"מ ונו"ב הנ"ל) שיש נפק"מ להלכה בין התירוצים, כי לפי תירוץ החינוך והרשב"א - שנדרים הם עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, אם יעבור אדם ויקיים העשה - מצינו בתוס' (פסחים מז: ד"ה הואיל; חולין קמא. ד"ה לא) בשם הריב"א שכל מקום שאמרו אין עשה דוחה ל"ת ועשה, אם עבר ודחה הל"ת, אינו לוקה, משום שהל"ת כשלעצמו נדחית מפני העשה, ואין כאן אלא עשה לבד שלא נדחה מפני העשה - ועל עשה אין לוקים, ואי נימא שגזירת הכתוב היא, א"כ בפירוש גילתה התורה שלא יחל מוסב גם על דבר מצוה, ולא שייך בזה כלל הדין של עשה דוחה ל"ת, והל"ת נשאר על מקומו ולוקים עליה (ועיין רמב"ם הל' נדרים פ"ה ה"ו שכתב שלוקים, ואתי שפיר על פי האמור).