הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אביי ורב אשי - כמי הלכה?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים טז ע"א
אמר אביי, שאוכל שתי לשונות משמע:
היו מסרבין בו לאכול, ואמר אכילנא אכילנא, ותו שבועה שאוכל - דאכילנא משמע;
אבל אמר לא אכילנא לא אכילנא,
ותו אמר שבועה שאוכל - דלא אכילנא קאמר.
רב אשי אמר: שאוכל דשבועה - שאי אוכל קאמר.
א"כ פשיטא, מאי למימרא?
מהו דתימא, מיקם לישנא היא דאיתקיל ליה, קמ"ל.
אביי לא אמר טעם כרב אשי, דלא קתני שאי אוכל;
ורב אשי נאדי מן טעם דאביי, קסבר, שלא אוכל נמי משמע שתי לשונות:
הערות:
1.
מחלוקת בין אביי ורב אשי כיצד להסביר את משנתנו.
לפי רב אשי מדובר בשינוי גירסא במשנה ולכן אביי לא קיבל זאת - "דלא קתני שאי אוכל".
2.
תופעה מעניינת בסוגיה [אמנם לא חריגה], שהגמרא מסבירה מדוע אביי לא מפרש כרב אשי, ולהיפך, מדוע רב אשי לא מפרש כאביי.
2.1
מתוך הנחה שמדובר ברב אשי עורך הגמרא, הרי שברור שאביי לא הכיר את רב אשי, וממילא לא הכיר את הסברו כלל, ולכן צריך לומר שאת הדיון הנ"ל עורכת "סתמא דגמרא" - בדור שאחרי רב אשי כאילו כתוב בגמרא "מה היה אומר אביי לרב אשי אם היה שומע את הסברו"!
2.2
ואולי אפשר לומר שגם הנימוק של רב אשי - באופן ספציפי בסוגייתנו - כבר היה ידוע בתקופת אביי.
2.3
לפי שני ההסברים הנ"ל - 2.1 או 2.2 - יש לומר שרק במקרים כאלה הגמרא משתמשת ב"מבנה" של "אביי לא אמר טעם כרב אשי... ורב אשי נאדי מן טעם דאביי...".
3.
רמב"ם הלכות שבועות פרק ד הלכה כב:
מי שאמר לחבירו שבועה לא אוכל לך או שבועה שאיני אוכל לך או שהיה מסרהב בו לאכול אצלו והוא נמנע ונשבע ואמר שבועה * שאוכל לך,
וכן האומר לא שבועה לא אוכל לך כל אלו אסורין והרי נשבע שלא יאכל אצלו, ואם אמר כל הלשונות האלו ועבר ואכל אינו חייב אלא אחת.
בפשטות הרמב"ם פוסק כאביי.
4.
רדב"ז הלכות שבועות פרק ד הלכה כב:
והכי משמע בגמרא מתירוציה דאביי שאמר שאוכל שתי לשונות משמע היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל לך דאכילנא משמע אבל אמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא קאמר.
כדברינו לעיל בסעיף 2.
4.1
המשך הרדב"ז:
והרא"ש פסק כתירוציה דרב אשי דבתרא הוא דאמר אלא תנא פסקה למילתיה שאוכל דאכילנא משמע ושלא אוכל דלא אכילנא משמע לפי דעת הטור
הרא"ש פוסק כרב אשי מפני שרב אשי הוא "בתרא", והכלל הוא ש"הלכה כבתראי". הוא לא מדגיש את העובדה שלרב אשי יש סמכות הכרעה לא רק בגלל ש"הלכה כבתראי" אלא גם מפני שהוא "עורך הגמרא"!
4.2
הוא מוסיף הערה - אני לא מסביר:
אבל אני אומר שאין כאן מחלוקת:
5.
כסף משנה הלכות שבועות פרק ד הלכה כב:
[כב] מי שאמר לחבירו שבועה לא אוכל לך וכו'. משנה פ"ב דנדרים דף ט"ז) שבועה לא אוכל לך הא שבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור ואוקי אביי הא דקתני שבועה שאוכל לך לא אוכל לך משמע במאי עסקינן כשהיו מסרהבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע דה"ק בשבועה יהא עלי אם אוכל משלך
ואף על גב דרב אשי לא סבר לה לדאביי ומוקי למתני' כדאמר שאי אוכל לא חש ליה רבינו משום דמשבש לישנא דמתני'.
ומ"ש דלא שבועה לא אוכל לך אסור משום דמשמע לא יהא אסור בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל יהא אסור בשבועה:
הרמב"ם לא פוסק כרב אשי כי רב אשי "משבש לישנא דמתניתין".
5.1
משמע מדבריו שבשאר מחלוקות בש"ס בין אביי לרב אשי כשאין "שינוי גירסא" תמיד הלכה תהיה כרב אשי נגד אביי.
5.2
קצת קשה, הרי הש"ס מלא בתיקוני גירסא על ידי האמוראים, כגון "חסורי מחסרא"; "הכי קתני", והאם בכל אותם מקרים לא תהיה הלכה כמותם כי "משבש לישנא דמתניתין" ?
5.3
אלא יש לומר שהרמב"ם סובר שהגמרא עצמה מסבירה שאביי לא מקבל את דברי רב אשי בגלל "דלא קתני שאי אוכל", וזו כוונתו - "משבש לישנא דמתניתין".
6.
הר"ן מסכת נדרים דף טז עמוד ב:
ולענין הלכה - כבר כתבתי בפ' שבועות שתים בתרא שהרמב"ם ז"ל פסק כאביי וכסוגיא דהתם והארכתי שם בטעמו של דבר בס"ד
אבל הרמב"ן ז"ל פסק כרב אשי דלעולם שאוכל דאכילנא משמע ושלא אוכל שלא אוכל משמע.
הוא מביא את המחלוקת בין הראשונים כמי לפסוק. אולם, הוא לא מנמק את הנימוקים שמובאים לעיל אצל שאר הפרשנים. אבל הוא מסביר שיש מחלוקת סוגיות בקשר להסבר דינו של אביי, והרמב"ם פוסק כאביי וכסוגיה במסכת שבועות דף לו. [ראה גם "שוטנשטיין", הערה 15]
6.1
הר"ן מסכת נדרים דף טז עמוד ב:
היו מסרבים בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל דאכילנא משמע וכו' - לפום האי לישנא משמע דכי היכי דצריך הוכחה לומר דשאוכל דלא אכילנא משמע ה"נ צריך הוכחה דשאוכל אכילנא משמע ובריש פרק שבועות שתים בתרא באוקמתיה דאביי גופיה לא משמע הכי אלא דסתמא בלא שום הוכחה שאוכל דאכילנא משמע וכבר כתבתי שם שזו מן הסוגיות המתחלפות
וכתבתי שם גם כן דסוגיא דהתם עדיפא טפי.
הוא קובע שהסוגיה במסכת שבועות "עדיפא טפי" מסוגייתנו בהקשר להסבר דינו של אביי.
