הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כרבא ורבינא למרות שנדחו בגמרא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים יג ע"א
לימא כתנאי:
הרי עלי כבכור - רבי יעקב אוסר, ורבי יהודה מתיר;
היכי דמי?
אי נימא לפני זריקת דמים, מאי טעמא דמאן דשרי?
ואי לאחר זריקת דמים, מאי טעמא דמאן דאסר?
אלא לאו
דמחית בשר בכור ומחית בשר דהאיך גביה, ואמר זה כזה, ותנאי היא!
1.
בדף יא עמוד ב רמי בר חמא הציג בעיה: "בעיקרו קא מתפיס או בהיתרא קא מתפיס"
2.
משמע מהגמרא שבעייתו של רמי בר חמא לא הוכרעה בסוגיה.
3.
רמב"ם הלכות נדרים פרק א הלכה טו:
היה לפניו בשר קדש אפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי הן עלי כבשר זה הרי אלו אסורין, שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור, אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים הרי זה אסור ואם לאחר זריקת דמים הרי זה מותר.
משמע מהרמב"ם שפוסק לגבי ספיקו של רמי בר חמא, שמתפיס בעיקרו [כמו שהקרבן היה אסור לפני זריקת הדם].
הראב"ד מאריך בביאור הסוגיה - לגבי בכור:
+/השגת הראב"ד/ היה לפניו בשר קדש אפי' היה בשר שלמים אבל אם היה בשר בכור וכו'. א"א חיי ראשי אין הדברים הללו מחוורין אצלי ולא נראה דרכם בעיני דר' יהודה שהוא מתיר מתפיס בבכור הטעם מפני שאינו קדוש בידי אדם ואם כן אפי' קודם זריקה ואי כרבי יעקב הואיל ומצוה להקדישו כנדר הוא אפילו אחר זריקה נמי דהא מעיקרו מתפיס הוא,
ודומה לי שטעה בפירוש הגמרא ששאלו בגמ' במחלוקת דר' יהודה ורבי יעקב במתפיס בבכור היכי דמי אילימא לפני זריקת דמים מ"ט דר' יהודה והכי פירושה אם אמר בפירוש בבכור לפני זריקת דמים אמאי מותר ואם אמר בפירוש בבכור לאחר זריקת דמים אמאי אסור הא בהדיא בהיתרא מתפיסה
אלא לאו דלא אמר מידי אלא אמר בשר זה כזה
ואי אמר לפני זריקת דמים ודאי לדברי הכל אסור דדבר הקדוש בנדר הוא
אלא לאו לאחר זריקת דמים וקא מפלגי בהא מילתא אי בעיקרא דמילתא מתפיס אי בדהשתא
ודחינן דר' יהודה ור' יעקב בפלוגתא אחרת פליגי דמאן דשרי אפילו בבכור מחיים שרי משום דאינו מתפיס בדבר הנדור ומאן דאסר סבר דדבר הנדור הוא ובבכור מחיים הוא
אי נמי בבשר שלפני זריקה פליגי אבל בבשר שלאחר זריקה אפשר דלדברי הכל מותר האי הוא פירוש דשמעתא בלא ספק.+
4.
מדוע הרמב"ם הכריע בספק שבסוגייתנו כפי שהכריע:
רדב"ז הלכות נדרים פרק א הלכה טו:
... ובעיין לא נפשטה ונקטינן לחומרא דאיסור תורה הוא ובעיקרו קא מתפיס ואסור.
הרמב"ם פסק לחומרא בגלל הספק [בעיה שלא נפשטה].
4.1
מביא את הרמב"ן:
והרמב"ן כתב דאע"ג דלא נפשטה הכא נפשטה ממקום אחר דבהיתרא קא מתפיס
חולק על הרמב"ם מפני שיש הכרעה ממקום אחר [במסכת נזיר דף כ עמוד ב - מובא בפרשנים]
ואין זה דעת רבינו אלא לחומרא נקיטינן...
5.
כסף משנה הלכות נדרים פרק א הלכה טו:
[טו] היה לפניו בשר קדש וכו'. שם (נדרים דף י"א:) בעיא דלא איפשיטא וספיקא בדאורייתא לחומרא
אף על פי שהר"ן כתב בשם הרמב"ן דבפ"ד דנזיר משמע דנקטינן לקולא
נ"ל דסבר רבינו דשאני התם שהם גופים מוחלקים ואח"כ מצאתי שחילוק זה נזכר בדברי הר"ן פ"ג דשבועות בתוך דבריו
עד כאן מובאת דעת הרמב"ן כלעיל בסעיף 4.1.
6.
נימוק אחר לפסיקת הרמב"ם:
המשך ה"כסף משנה":
והוא ז"ל כתב שהכרעת רבינו היתה משום דבסוגיין אתו רבינא ורבא למיפשט דבעיקרו מתפיס וכיון דבתראי נינהו סמכינן עלייהו
בסוגייתנו גם רבא וגם רבינא [בנדרים דף יא עמוד ב ובנדרים דף יב עמוד א] ניסו לפשוט את הבעיה של רמי בר חמא ולקבוע "דבעיקרו מתפיס". והלכה כמותם כי הם "בתראי". כנראה שהוא מתכוון לומר שביחס לרמי בר חמא הם - רבא ורבינא - נחשבים "בתראי" - ולכן הלכה כמותם.
6.1
ואף על גב דדחי גמ' הנהו שמעתא דידהו לא דחינן מאי דפשיטא להו בהנהו דחיאתא
אבל הרי הגמרא דחתה את ההוכחות של רבא ורבינא, ואם כן, כיצד ניתן לסמוך על שיטתם? הסברו לא לגמרי ברור ואולי הוא מתכוון לומר שהדחיה על הסברי רבא ורבינא לא "מחייבת".
ועוד נתן טעם אחר לדברי רבינו בדבר...
6.2
ונראה להסביר [חידוש]:
א.
אמנם דברי רבא ורבינא נדחו, אבל אם נניח שכל המשא ומתן בסוגיה נערך על ידי ה"סתמא דגמרא", וגם נניח שה"סתמא דגמרא" אלה אמוראים שקדמו לרבינא [לפחות] [ודבריהם שובצו לתוך מהלך הסוגיה על ידי "עורך הגמרא"] הרי שברור שהלכה כרבינא.
ב.
דברים שנאמרו על ידי אמוראים שמוזכרים בשמם ["מימרא"] עדיפים על פני ה"סתמא דגמרא".
ג.
אמנם דברי רבא ורבינא נדחו, אבל מצב זה שאמוראים "ניסו" להוכיח דין מסויים [בסוגייתנו מדובר ב"איבעיא"] הרי שמצב זה מוגדר כ"מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה".
